מיהו האשם / רפי זברגר

בבא קמא י ע"א
 

הקדמה

למדנו במשנה, בדף הקודם את הקטע הבא: הכשרתי במקצת נזקו – חבתי תשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.
הגמרא תסביר משפט לא מובן זה.  
 

הנושא

להבנת הקטע, מצטטת הגמרא קטע מתלמוד ירושלמי (פרק א', הלכה ה'): חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו, כיצד? החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה – האחרון חייב.
הסבר: בור בעומק תשעה טפחים, אינו ''ראוי'' לגרום למוות של שור הנופל לתוכו. זהו גובה המסוגל לפצוע ולחבול בשור, אך לא להמיתו. לכן, כשאדם חפר בור בעומק תשעה טפחים, הרי הוא לא ''יצר נזק בר מיתה'', ולכן הוא לא מתחייב. אך אם אדם אחר הגיע וחפר טפח אחד בלבד, אך אותו טפח השלים את עומק הבור להיות ''מסוגל להמית'', לכן רק האחרון מתחייב בנזיקין ולא החופר ראשון, למרות שביצע את רוב החפירה. יש דיון בהמשך הגמרא, האם כאשר שור נפל לתוך בור העמוק עשרה טפחים, אך לא מת אלא רק ניזוק, האם גם אז האחרון יהיה חייב לבדו, או שמא במקרה זה, כולם יהיו חייבים. 
 

מהו המסר?

ניתן לכנות את החופר האחרון, אשר חפר רק טפח אחד ''מכה בפטיש''. זהו שם של "אב מלאכה", פעולה האסורה בשבת. משמעות איסור זה, סיום מלאכה של בניית כלי. אם הכלי נוצר וחסרה לו פעולה אחרונה כדי להגדירה ככלי מוכן, אותה הפעולה נקראת ''מכה בפטיש'' ואסורה בשבת. גם כאן, החופר את הטפח העשירי, ''היכה בפטיש'' וסיים את מלאכת ''כריית הבור'' לכדי ''בור מזיק המסוגל להרוג'' ולכן מתחייב מסיים הפעולה.
איסור זה מזכיר לנו מצבים שבהם הרבה אנשים ''מעשה קונדס'' ואז מגיע ההורה, תופש אחד וקובע כי הוא אחראי לכל הנעשה בבית ומענישו. יש להבדיל בין המקרים: בגמרא שלנו, האחרון אמנם ביצע מעשה ''משמעותי'' מבחינה הלכתית, ולכן הגמרא מחייבת רק אותו בהריגת השור, לעומת מעשה הקונדס, כאשר כולם ביצעו מעשים דומים, אין האחד עשה פעולה שונה באופן משמעותי מחברו, לכן – יש לחשוב היטב האם וכיצד להעניש במצבים כאלו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]