ישוב הדעת / רפי זברגר

בבא קמא ט ע"א
 

הקדמה

לאחר שלמדנו ''דיני חלוקת ירושה'' ביחס לגביית חובות שהיה לאבא [למשל, שני אחין שחלקו בירושה, אחד נטל את הקרקע והשני את המטלטלין – מה הדין לגבי גביית חובות שהיו לאבא הנפטר בעודו בחיים, ע''י בעלי החוב] דנה הגמרא על ''חלוקת משאבים עצמאית'' בין כספו של האדם אשר נותן לצדקה, לבין יתרת הכסף הנשארת לו לאחר נתינת הצדקה. 
 

הנושא

אמר רבי זירא אמר רב הונא [רבי זירא אמר בשם רב הונא]:במצווה – עד שליש.
מנסה הגמרא להבין את משמעות הלכה זו. שואלת הגמרא: אילימא שליש ביתו – כלומר, האם חייב אדם להוציא עבור קיום מצווה, כמו לולב, ציצית או ספר תורה עד שליש מערך נכסיו? הבנה זו נדחית מיד על ידי הגמרא, בטענה, שאם יזדמנו לאדם שלוש מצוות לקיים, הרי שכל ממונו יכלה [שלושה שלישים של נכסיו, יגמור את כל הנכסים!] , כמובן שאין זה הגיוני.
אלא מסביר רבי זירא את דברי רב הונא רבו: בהידור מצווה – עד שליש מצווה. מסביר רש''י: אם יש לאדם בחירה בין שתי אפשרויות לקיום מצווה, כגון: מתלבט בין שני ספרי תורה שברצונו לרכוש לקיום המצווה, ואחד הדור יותר מחברו, הרי שעליו להוסיף עד שליש על הערך של הספר תורה פחות מהודר, ולא יותר.
למשל: ספר תורה אחד עולה שישים אלף ₪, ניתן להוסיף עוד עשרים אלף ₪ יותר עבור הספר המהודר, אך אם עלותו יותר משמונים אלף ₪ [שליש משישים = עשרים] אין חובה להדר, אלא יקנה את הספר הפחות מהודר.
שואלים המפרשים על הסבר זה: לכאורה, אין לדבר סוף. שהרי יכול להזדמן לאדם ספר תורה נוסף, וכל הזמן יצטרך להוסיף עד שליש מערך הספר תורה הקודם, עד ש... יְכָלֶה את כספו?
אחד התירוצים לשאלה זו, נכתבה על ידי ''פני משה'' [פרשן על תלמוד ירושלמי] כי לא נאמרה הנחייה זו רק לפעם הראשונה. רק פעם אחת יש לו להוסיף שליש על מחיר הספר הראשון וזהו. אין לו חובה להמשיך ולחפש ספרים מהודרים יותר.
 

מהו המסר?

תירוצו של ה''פני משה'' מלמד אותנו ''פרק ביישוב הדעת''. יש אנשים הנמצאים כל הזמן במתח, "אולי צריך לעשות משהו שלא עשיתי", "אולי עשיתי מעשה שלא הייתי צריך לעשות'', וכן הלאה. מלמד אותנו ''פני משה'' להתלבט פעם אחת בלבד, לקבל החלטה ולא לשוב ולדון בנושא, לא לחשוב ולהתייסר, אולי הייתי צריך לעשות כך או אחרת. יישוב הדעת.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]