לפתוח עינים / רפי זברגר

בבא קמא ו ע"א
 

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת, בקשר להשוואה בין ארבע אבות הנזיקין השונים, כי לכל אחד יש תכונה מיוחדת לו, ולכן התורה הייתה צריכה לפרט את כל האבות ללמדנו שכולם חייבים. לקראת סופה של המשנה סיכמה המשנה ואמרה: הצד השווה שבהן (כל ארבעת אבות הנזיקין) שדרכן להזיק ושמירתן עליך... כלומר: כל אבות הנזיקין המוזכרים במשנה, ''דרכן להזיק'' - ה''אופן הטבעי'' שלהם הוא להזיק, ולכן ''שמירתן עליך'' – חובה עלינו לשמור שהם לא יזיקו.
 

הנושא

שואלת הגמרא: לאיתויי מאי? כלומר, מה מחדש לנו ''הצד השווה'' של כל אבות הנזיקין? עונה הגמרא: בא לחדש ולספר לנו על מקרה בו הניח אדם אבן, סכין או משא אחר בראש גגו, ונפלו מן הגג ברוח מצויה – רוח ידועה ולא פתאומית, והזיקו – גם במקרה זה מלמדת אותנו המשנה שחייבים. על מקרה זה דנה הגמרא, ומנסה להבינו:
אם מדובר שהזיקו ''בדרכם'' מהגג למטה, הרי שהם דומים לאש בתכונה המיוחדת של אש שכוח אחר מעורב בו, כלומר, כמו באש, שהרוח גורמת לאש להתפשט, הרי שגם במקרה שלנו, אבן או הסכין בראש הגג נפלו מכוחה של הרוח והזיקו.
ולכן, אין צורך ללמד אותנו מקרה זה, שהרי כבר למדנו מ''אש'' כל נזק שמעורב בו כוח אחר חייבים עליו.
אלא, ממשיכה הגמרא, מדובר במשנה במקרה שהאבן או הסכין הזיקו לאחר ש''נחתו'' על הרצפה. מבררת הגמרא ומחלקת: אם מדובר שהבעל הבית הפקיר את האבן או הסכין, הרי שזה דומה ממש למקרה של ''בור'' בתכונותיו של: תחילת עשייתו לנזק – כבר בהתחלה, הסכין או האבן, ''נועדו'' להזיק [שהרי סכין בראש הגג מועדת לנפילה ולהזיק] ולכן אין צורך ללמד אותנו שוב כי חייבים במקרה זה, אלא מסיקה הגמרא כי מדובר שהבעל הבית לא הפקיר את האבן או הסכין... [מקוצר היריעה לא נמשיך בתיאור הגמרא]
 

מהו המסר?

מכוח תכונה זו של ''בור'' שכן "תחילת עשייתו לנזק'' אנו למדים כי כל דבר שיש לו ''יכולת'' להזיק, כבר בשלב זה מגדירים אותו כ''מזיק'', למרות שעדיין לא גרם לשום נזק. הגדרה זו מלמדת ומחייבת אותנו ''לפקוח עיניים'' – לשים לב היטב לכל הסובב אותנו, ולבחון האם גרמנו במעשנו לדברים העלולים להזיק בשלב זה או אחר.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]