|
לא לחפף / רפי זברגרבבא קמא יד ע"ב
הקדמה
הממשנה בדף שלנו מדברת ב''קודים'', בחלקם לא ברורים, והגמרא תסביר ותפרט אותם. נפרטם, ונתמקד באחד מהם: הנושא
הגמרא מתחילה בהסבר הדין הראשון: מאי שום כסף? אמר רב יהודה: שום זה לא יהא אלא בכסף. כלומר, אם שמין (מעריכים) את הנזק, יש להעריכו בשווי של כסף, מה עלות הנזק. מיד הגמרא מביאה דוגמא לשומה שאינה של כסף ואסורה: פרה שהזיקה טלית, וטלית שהזיקה פרה, אין אומרים תצא פרה בטלית, וטלית בפרה, אלא שמין אותה בדמים. מדובר בפרה שהזיקה טלית (בגד כל שהוא), כגון שהיא דרסה אותה ברשות הניזק (זו תולדה של רגל, שאמרנו בדף הקודם, כי חייבים עליו רק ברשות היחיד, ולא ברשות הרבים), במקביל לנזק זה, בעל הטלית, גרם לנזק של הפרה, באופן שהפרה נתקלה בטלית, ונשבר רגלה. (זו תולדה של בור). אומרת לנו המשנה: אין סוגרים את שני הנזקים המקבילים ב''עסקת חליפין'', או בכינוייה כיום ''עסקת ברטר'', כך שמקזזים נזק בנזק ואף אחד לא משלם לשני, אלא חובה על הבית דין, לשום ולהעריך את שווי הנזק של הטלית, ומנגד את שווי הנזק של הפרה, ואז לקזז בסכומי הכסף, והצד שהזיק יותר, ישלם סכום מדויק של ''עודף הנזק". מהו המסר?
נראה שניתן ללמוד מדין זה, כי ''אין לחפף''. אפשר בקלות רבה לומר כי מכיוון שיש פה נזק הדדי, ''לא ניכנס בעובי הקורה'', ונאמר לשני הצדדים, כי הנזקים מתקזזים זה עם זה. אך לא, חכמים מחייבים אותנו, לבחון כל מקרה לגופו, לבדוק ולשום את ערך הנזק האמיתי, ורק אחר כך ניתן לקזז את סכומי הכסף האמיתיים ולחייב את המזיק בנזק היותר גדול, בפער הסכומים. |