הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
שתיקה כהודאה? [לגבי ויכוח בין אמוראים]
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא סב ע"א-ע"ב
מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר - אמר רב: לא קנה אלא כנגד הקצר.
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: ויקנה כנגד ראש תור! שתיק רב.
ומודה רב, היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מחד גיסא ומצר לוי ויהודה מחד גיסא,
מדהוה ליה למכתב ליה דראובן כנגד לוי ודשמעון כנגד יהודה, ולא כתב ליה, שמע מינה: כנגד ראש תור הוא דאמר ליה.
1.
המושג "שתיק" או "אישתיק" מובא במקרים מסויימים בהם אמורא מסויים לא מגיב/משיב לקושיית חברו.
3 פעמים בסוגייתנו "אישתיק".
2.
יש כמה הסברים למשמעות השתיקה:
2.1
השותק חוזר בו מדבריו הראשונים ומודה לדין של חברו.
2.2
השותק לא חזר בו ויש לו תשובה אולם לא אומר אותה.
2.2.1
או כי התשובה פשוטה,
2.2.2
או כי התשובה עוסקת ב"נסתר".
2.3
השותק לא חזר בו, ואמנם אין לו תשובה על הקושיה כלפיו, אבל יש לו מסורת מרבותיו.
2.3.1
אותה מסורת "חזקה" מסברת המקשן!
2.3.2
לאותה מסורת אין באמת הסבר, אבל בכל זאת היא מחייבת את החכם שקיבל עליו את מסורת רבותיו.
3.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף סב עמוד א:
ומודה רב - מקמי דאישתיק אבל בתר דאישתיק אודי בתרוייהו.
משמע שהביטוי "שתיק" - שתיק רב [="אישתיק"?] הוא שרב חזר בו מדבריו - כבסעיף 2.1 לעיל.
2.3.3
אולי כוונת השותק, שהוא מסתפק בדבר אם לחזור בו או לא.
3.1
גם משמע מהרשב"ם שמבנה הסוגיה איננו כרונולוגי. והעובדה של "שתיק רב" התרחשה אחרי הסוגיה של "ומודה רב".
4.
תוספות מסכת בבא בתרא דף סב עמוד א:
ומודה רב - פי' בקונטרס קודם ששתק משמע דבשתק מודה להו
משמע ממנו שסובר כעיקרון כרשב"ם ששתיקה היא כהודאה.
4.1
אלא שהוא מקשה:
אף על גב דלקמן (עמוד ב) שתק (רבא) לאביי אף על גב דלא הודה לו אלא שלא חש להשיבו
בסוגייתנו - בבא בתרא דף סב עמוד ב - מובא הביטוי "אישתיק" פעם נוספת, ושם אביי מוכיח שרבא [או רבה] לא חזר בו.
ותוס מסביר שרבא [רבה] לא חזר בו מפני "שלא חש להשיבו".
4.1.1
מה כוונתו בביטוי "שלא חש להשיבו"?
יתכן לפי כל אחד מההסברים לעיל - סעיף 2.2 ואילך.
4.2
עונה תוס':
הכא ליכא למימר הכי דרב כהנא ורב אסי הוו כמו תלמיד חבר לרב כדאמרי' (סנהדרין דף לו:) דלסבריה לא הוו צריכי
התשובה של "לא חש להשיבו" מתאימה כשמדובר ברב שלא משיב על קושיה שהקשה עליו תלמידו. אבל בסוגייתנו - לעיל בסעיף 4 - שמדובר בין רב לתלמידו שהוא "תלמיד חבר" שלו, הרי שהשתיקה מהווה חזרה מדבריו [של הרב] והודאה לדברי חברו.
5.
ותוס' מוסיף שכך גם במקרים נוספים כשרב שתק לטענות רב כהנא ורב אסי:
וברוב מקומות רב מודה כששתק להם בפ"ק דב"ק (בבא קמא דף יא. ושם) גבי אין שמין לא לגנב ולא לגזלן דקאמרי' אדרבה מדאמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ש"מ שמין ולא אמר הא דשתיק משום דלא חש להשיב
5.1
דוגמא נוספת:
ובפ"ק דביצה (ביצה דף ו. ושם) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דא"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה ושתיק רב אמר רב יוסף מאי טעמא שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים
מכך שהגמרא מקשה שרב יכול היה ליישב את קושיית רב כהנא ורב אסי משמע שרב כן חזר בו.
5.2
וכן באיזהו נשך (ב"מ דף סט:) גבי ספינה אמר רב אגרא ופגרא א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא אי פגרא לא אגרא שתיק רב אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא כו'
גם כאן כלעיל בסעיף 5.1 מכך שהגמרא מקשה שרב יכול היה ליישב את קושיית רב כהנא ורב אסי משמע שרב כן חזר בו והודה לדברי רב כהנא ורב אסי.
6.
מסקנת תוס':
משמע בכל הנהו דלא מפני שלא חש להשיב שתק אלא מפני שהודה.
7.
חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף סב עמוד א:
ושתיק רב. וכתב ר"ח ז"ל דשתיקה כהודאה דמיא, וכך שמעתי דכל היכא דשתיק להו לרב כהנא ורב אסי מודה להו ולא אמרינן משום דלא חש לה, דכיון דרב כהנא ורב אסי לגמריה דרב צריכי לסבריה לא הוו צריכי (סנהדרין ל"ו ב'), מיחש הוה חאיש להו וכי שתיק אודויי אודי להו,
עד כאן משמע כדברי תוס' לעיל.
7.1
ורבינו הגדול ז"ל סמך אדרב מדחזינן לסוגיא דשמעתתא דאזלא הכי דקאמרינן ומודה רב ואלו הדר ביה לא הוו שקלי וטרו אליביה לפיכך כתב בהלכות כל הסוגיא.
הרי"ף פוסק כרב [ומשמע ממילא שרב לא חזר בו] מפני שהגמרא דנה בדעתו ואומרת "ומודה רב...". והכלל הוא "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
7.1.1
משמע מדבריו שהוא לא מקבל את פירושו של הרשב"ם לעיל בסעיף 3.
7.2
וכדברי תוס' לעיל בסעיף 5.2:
ויש מביאין ראיה דשתיקה כהודאה מדאמרינן בכה"ג בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ט ב') אמר רב ספינה אגרא ופגרא אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לאו פגרא ואי פגרא לאו אגרא ושתיק רב
ומקשה רב יוסף מ"ט שתיק רב, ש"מ דהא דשתיק משום דאודי להו ולאו משום דלא חש לה,
וכדברי תוס' לעיל בסעיף 5.1:
וכן במסכת ביצה (ביצה דף ו' א') גבי אפרוח וכו' אמרינן הכי,
8.
והוא דוחה את ההוכחות לעיל:
ואין זו ראיה דדילמא רב אגמריה סמיך ולא הדר ביה ומיהו מקשה קשיא ליה,
נראה לי שהוא מתכוון לאמור לעיל בסעיף 2.3, שרב לא חזר בו והוא לא השיב מפני שכך היתה המסורת בידו ולא ידע להסבירה.
8.1
ולכן - על הסוגיה המובאת לעיל בסעיף 7.2:
ואף ר"ח ז"ל עצמו מודה בזה, שכך כתב ואף על גב דאמרינן ומודה רב לא אמרן בהא בלחוד מודה ובזולת זה חולק שאין הדבר מראה כי שתיקתו מפני שהקל במה שהקשו לדבריו אלא מפני שלא מצא תשובה הוא ולא אמרו ומודה רב אלא לברר כי בזו מודה להם ובזולתי זה לא מצא ראיה, אלו דברי הרב ז"ל,
הוא חולק על הרשב"ם ותוס', ורב בסוגייתנו לא חזר בו, ולכן הגמרא הדגישה אחרי כך "ומודה רב" [ולא כרשב"ם לעיל בסעיף 3].
וכשתמצא לומר שהוא כן מ"מ כיון שלא חזר בו אגמריה סמיך ולא מפקינן לה מהלכתא,
8.2
ולכן הלכה כרב.
9.
והוא ממשיך לגבי הסוגיה בבבא קמא דף יא:
וכל שכן הכא דכיון דסוגיין כותיה משום קשיא לא דחינן מימריה, ומשמע לן דספיקא היא ורבנן דגמרא נמי מספקא להו מדגרסינן בפ' ארבעה אבות נזיקין (בבא קמא דף י"א א') תא שמע דההוא גברא דשאל נרגא מחבריה וכו' שמע מינה אין שמין אדרבה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק שמע מינה שמין,
ולא אסתיים התם לרב אי שמין או אין שמין אלמא ספיקא דגמ' היא אי קבלה אי לא,
לפעמים השתיקה גורמת ליצירת ספק בגמרא כמי ההלכה.
אולי אפשר לומר גם כאמור לעיל בסעיף 2.3.3 שרב עצמו הסתפק אם לחזור בו או לא.
9.1
ואי לא קבלה אין הלכה כתלמיד במקום הרב,
והיינו דאיצטריך גמרא למיפסק והלכתא כרב כהנא ורב אסי
פסק בלשון זה מובא - בסוגיה המקבילה לסוגיה בבבא קמא דף יא - במסכת בבא מציעא דף צז.
על צד הספק שרב לא חזר בו הרי הלכה צריכה להיות כמותו נגד רב כהנא ורב אסי, ולכן הגמרא נזדקקה לפסוק במפורש כרב כהנא ורב אסי.
9.1.1
חידוש: ואולי בהכרעתה "והלכתא" הגמרא רוצה ללמדנו שרב כהנא ורב אסי - שהיו במעמד של תלמיד-חבר של רב - נחשבים כרבים נגד רב שהוא יחיד.
10.
אלמא לא הדר ביה רב,
אם הגמרא בסוגיה מסוימת פוסקת כרב כהנא וכרב אסי ברור מכך שרב עצמו לא חזר בו, ולכן נזקקה הגמרא להכריע במפורש נגד רב, כי לולא זה, היה צריך להכריע כרב שהיה רבם של רב כהנא ורב אסי - כלעיל.
11.
וכדי להכריע להלכה במקרה שיש ספק אם רב חזר בו או לא הרי שיש להכריע לפי כללי ההכרעה בספקות:
באיסורים - לחומרא
בממונות - המוציא מחברו עלין הראיה.
הלכך לחומרא אזלינן באיסורי כדינייהו ובדיני ממונות המוציא מחברו עליו הראיה כדעת רבינו הגדול ז"ל,
12.
הוא מביא נוסחה אחרת בדברי הרי"ף:
אחרי כן מצאתי בנוסחא ראשונה שלו שהיתה מוגהת בכתב ידו וכתוב בה והלכתא כרב כהנא ורב אסי ונראה שחזר בו, וכן דעתו במס' סוכה דף ז' א') כרב.
13.
חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף סב עמוד א:
... וא"ת א"כ היכי אמרינן ומודה רב כיון שאין הלכה כמותו מה לנו ולהודאתו שהיה מודה, י"ל דכדאי הוא רב לפרש דבריו ולומר שאפי' בתחילה לא היה טועה בדאיכא מצר ראובן ושמעון מהאי גיסא ומצר יהודה ולוי מהאי גיסא.
גם כאשר הגמרא דנה בדברי רב אין הכרח שהכוונה היא לפסוק כמותו ["מדשקיל וטרי..."] מפני שראוי שהגמרא תפרש את דבריו באופן שלא טעה אפילו בהוא אמינא של דבריו!
13.1
קצת קשה כי לכאורה לפי דבריו לא מתקיים אף פעם הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותייה"!
ולא כאמור לעיל בסעיף 7.1
13.2
אולי דבריו אמורים דווקא לגבי אמורא חשוב כמו "רב".
13.3
ואולי אפשר להסביר הסבר יותר עקרוני:
הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" תקף כאשר סוגיה יוצאת מנקודת הנחה שדברי אמורא נכונים, לדוגמא, כשהגמרא מציגה בעיה בלשון "איבעיא להו" על דברי אמורא מסויים.
אבל כשהגמרא "רק" מיישבת קושיה על אמורא - כבסוגייתנו - אין זה נכלל בגדר הכלל הנ"ל.
14.
רמב"ם הלכות מכירה פרק כא הלכה יג:
המוכר שדה לחבירו ומסר לו מצר אחד * ארוך ומצר אחד קצר, אם היה הארוך של איש אחד לא קנה מן הארוך אלא ה כנגד קצר, ואם היה של שנים יקנה כנגד ראש תור.
הרמב"ם פוסק כרב. משמע שרב לא חזר בו.
14.1
הגהות מיימוניות הלכות מכירה פרק כא הלכה יג:
הוא מביא את מחלוקת הפרשנים בסוגייתנו:
[ה] כרב לגבי רב הונא ורב אסי שאמר לו ויקנה כנגד ראש תור וכ"פ האביאסף,
אבל ר"י פירש שרב הודה להם מדשתיק להו
ואף על גב דלקמן שתיק רבא לאביי מפני שלא חש להשיבו הכא אין לפרש כן דרב הונא ורב אסי הוו כמו תלמידי חכמים לגבי רב דלסבריה לא הוו צריכי וברוב מקומות רב מודה להם כששותק להם בפ"ק דב"ק גבי אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ופ"ק דביצה גבי אפרוח שנולד ביום טוב ופ' איזהו נשך גבי ספינה אמר רב אגרא ופגרא בכל אלו מוכח תלמודא להדיא דלא מפני שלא חש להשיב שתק אלא הודה
וכן רשב"ם פירש בכאן שהודה והא דאמרינן בתר הכי ומודה רב כו' פירוש אפילו קודם ששתק ומיירי שמצר לו כל ארבע רוחות ע"ש בתוס':
15.
סיכום הדברים:
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות אות רנג:
רנג. אשתיק. לפעמים מקשה אמורא לאמורא, והמוקשה אשתיק ואינו משיב. ומספקא לן בשתיקתו, אם הודה למקשן וחזר ממה שאמר, או שלא חש להשיב ולעולם עומד בדיבורו.
בענין הזה יש לומר, שאם המוקשה הוא תלמיד של המקשן, אמרינן שתיקה כהודאה, וחזר ממה שאמר, מחמת הקושיא שהקשה לו רבו,
ואם המקשן הוא תלמיד חבר לא אמרינן דשתיקתו הויא הודאה, אלא לא חש לדבריו.
עיין בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף סב א) גבי מכר לו מיצר אחד ארוך ומיצר אחד קצר, בפלוגתא דרב עם רב כהנא ורב אסי דאשתיק רב, ועיין שם בתוספות (ד"ה ומודה).
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה אות תעב:
תעב. בפרק קמא דבבא קמא (יא א), גבי ההוא דשאיל נרגא מחבריה כו', ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי [לרב] דינא הכי ושתיק רב, ומייתי התם ראיה מדשתיק, שהודה לדבריהם.
וכתב נימוקי יוסף (שם) בשם (מ)הרמ"ה ז"ל, דזה בנין אב בכל התלמוד דשתיקה כהודאה דמיא.
ובפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סב א), גבי מצר אחד ארוך, אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב, שתיק רב, וכתבו התוספות (ד"ה ומודה) דאשכחן בכמה דוכתא דשתיק להו רב והלכתא כוותייהו, ולא אמרינן דלא חש להשיב כדלקמן (שם ע"ב) דאביי ורבה דשתיק ולא קבלו מיניה, דרב כהנא ורב אסי הוו תלמידים חברים לרב (סנהדרין לו ב), ומה דשתיק ליכא למימר דלא חש להשיב, אלא ודאי קיבל דבריהם, אבל אביי תלמיד דרבה לא חש להשיב (עכ"ל מהר"י קארו שם).
