סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1021

"הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו הרי זה לא קנה קרקע"

בבא בתרא פא ע"א

במשנה מתבארים 3 הלכות: המדובר באדם שקנה אילנות מחברו, ובשעת המכירה לא התבאר מפורשות בהסכם שבין המוכר והקונה מה הדין של הקרקע מתחת ובין האילנות, וצריך להגיע לאומדן דעת, האם בדעתו של המוכר במכירה כזו למכור את הקרקע בין האילנות, או שאין בכוונת המוכר למכור את הקרקע בין ותחת האילנות. מתבאר במשנה כך: אדם שקנה 3 אילנות מחבירו, היות וקניית 3 אילנות הרי זו קניה חשובה ו - 3 אילנות זקוקים לעבודת האילן בצורה מרובה, הרי יש לנו אומדן דעת שכוונת המוכר היתה למכור את הקרקע שבין האילנות, וכל עוד המוכר לא יפרש להדיא שאין בכוונתו למכור את הקרקע, הרי הקרקע שמתחת האילנות ובין האילנות קנויה ללוקח. מאידך, הקונה מחבירו אילן אחד, קניה כזו יש לנו אומדן הפוך, הקונה אילן אחד, אין בדעת המוכר למכור את הקרקע שמתחת לאילן אא"כ ציינו זאת בפירוש. לגבי הקונה 2 אילנות הסתפקו חכמים ולא הכריעו האם קנה קרקע או לא, והדבר נשאר בספק.

לגבי אדם שקונה כיום 2 אילנות, כיוון שחכמים הסתפקו בדבר, הכלל הוא כמו כל ממון המוטל בספק המוציא מחברו עליו הראיה, וחובת הראיה תהיה על הקונה, וכל עוד שהקונה לא יצליח להביא ראיה שהמוכר התייחס גם לקרקע שבין האילנות, תשאר הקרקע ביד המוכר. אעפ"כ נתבאר בגמ' שאם אותן אילנות יוציאו פירות, והרי אדם שיש לו אילנות שהם משבעת המינים, כגון: תמרים, או תאנים, ועליו להביא מהם ביכורים, אבל בבכורים יש תנאי, אדם שיש לו אילנות, אבל הקרקע של האילנות אינה שייכת לו, פטור מבכורים, שהרי נאמר בבכורים "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי", וחז"ל למדו: שהמילים "אשר נתת לי", מתייחסים הן לפרי והן לאדמה ממנה גדל הפרי. מה יהיה כעת דינו של הקונה 2 אילנות בתוך שדה חבירו, אותם אילנות היו משבעת המינים והקניה היתה בא"י, ומאותם אילנות גדלו פירות שחייבים בבכורים, האם על הקונה להביא ביכורים או לא. מתבאר בסוגיא כאן: שכיון שספיקא דאורייתא לחומרא, על הקונה להביא ביכורים מספק, שהרי בהחלט יתכן שקנית 2 האילנות הקנתה לו גם את הקרקע, ולמרות שבמישור הממוני נאלצנו להכריע שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אבל כיון שהשאלה לא הוכרעה ועדיין יתכן שיש לקונה את הקרקע שמתחת לאילנות, הרי זה ספיקא דאורייתא לחומרא בייחס לביכורים, ועליו להביא את הביכורים למרות שהוא לא יוכל לומר את מקרא הביכורים. והסוגי' מאריכה בדינים שחלים על מביא הביכורים מספק.

שואל החמדת שלמה על דברי גמ' אלו קוש' עצומה: מסוגיה מפורסמת במס' ב"מ בדף ו. "תקפו כהן", הגמ' שם דנה באופן שאדם התחייב לתת לכהן אחת ממתנות הכהונה. ישנם 24 מתנות כהונה אותם צריך הישראל לתת לכהן, כאשר בביתו של בעל המתנה יש אמנם חפץ שיתכן שהוא צריך ליתנו לכהן, אבל יתכן שהוא לא צריך ליתנו לכהן, למשל ראשית הגז אותה צריכים לתת לכהן. נמצא בידו של אדם צמר ששני עדים אומרים שהצמר הוא מראשית הגז, אבל שני עדים אחרים מעידים שהצמר הזה אינו מראשית הגז. יש לנו כאן ספיקא דאורייתא, מה דין הצמר? אומרת הגמ' במס' ב"מ: שכיוון שאין כאן סרך איסור, אלא רק ספק ממון, אנו מכריעים את הספק כמו כל ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה, בעל הגז יכול לומר לכהן, כאשר הכהן בא לתבוע את ראשית הגז, תביא ראיה שהצמר הזה שברשותי הוא אמנם ראשית הגז ואתנו לך, כל עוד שלא תביא ראיה הרי זה ספק ממון והממע"ה. ממשיכה הגמ' שם להתספק: מה יהיה במקרה והכהן יתקוף בחוזקה את הישראל ויוציא ממנו את הצמר, כרגע יוצר הכהן מצב כזה בו הוא בעצם המוחזק, הכהן תקף את הצמר מיד בעל הצמר, והרי הצמר עכשיו ברשות הכהן, האם נאמר שמעתה כיון שהכהן הוא המוחזק שוב לא יכול בעל הצמר להוציא את הצמר מיד הכהן כל עוד שהוא לא יביא ראיה, שהרי יש כאן ספק ממון, וכרגע נמצא ספק ממון ביד הכהן, מעתה תהיה חובת הראיה על הישראל, או דילמא, תקפו כהן מוציאים מידו. בגמ' וכך גם בהרמב"ם מתבאר: שאנו פוסקים להלכה תקפו כהן מוציאים מידו, זאת משום שאחרי שהכרענו שספיקא דממונא הממע"ה הרי זו הכרעה ודאית ולא הכרעה ספיקית אותו דין תורה של הממע"ה מקנה את הצמר בדין וודאי לבעל הצמר. מעתה יכול בעל הצמר לקדש אשה בצמר הזה, וכיון שהדין של הממע"ה הקנה את הצמר באופן וודאי לבעל הצמר, שוב לא יוכל הכהן לתקוף את הצמר ולהשתמש באותם 50% שמא שייך הצמר לו, שהרי הספק הוכרע כבר. מעתה שייך הצמר מדין וודאי לבעל הצמר, ע"כ דברי הגמ' והרמב"ם.

אם כך שואל החמדת שלמה: אם התברר לנו שתקפו כהן מוציאים מידו, זאת משום שאנו אומרים שההכרעה שהמוציא מחבירו עליו הראיה, היא הכרעה וודאית ולא הכרעה ספקית. מעתה, הקונה 2 אילנות בשדה חבירו, הסתפקו חכמים: האם הקרקע שבין ומתחת לאילנות שייכת לקונה או למוכר, ככל ספק ממון עלינו להכריע את השאלה ביחס לדין הקניני של הקרקע, ואנו כמובן נכריע כפי שנאמר לעיל, עם הכלל המפורסם: שאם ממון מוטל בספק הממע"ה, הרי שאנו ניתן את הקרקע שמתחת ובין 2 האילנות למוכר. וע"פ דברי הגמ' במסכת ב"מ הרי הקרקע הזו מעתה ואילך שייכת למוכר מדין וודאי. אם כך שואל החמדת שלמה: מדוע חייב הלוקח להביא ביכורים מאותם 2 אילנות שמא הוא קנה קרקע, הרי כבר הכרענו את הספק באמרנו הממע"ה, שייכת הקרקע שמאותם 2 אילנות מדין וודאי למוכר, ומה מקום להחמיר על הלוקח להביא ביכורים מאותם 2 אילנות.

החמדת שלמה מביא את תירוצו של בעל הנתיבות הגאון רבי יעקב מליסא שמיישב את קושייתו בחריפות עצומה: בעצם טוען הגאון, יש באמת מקום לתמוה: מדוע כאשר אנו מכריעים שאלה בכלל של הממע"ה, אנו אומרים שהרי זו הכרעה וודאית, והרי יש כאן ספק ממון, ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתות העניין, משום שהספק הוא ספק שקול, והרי יש כאן 50% שהכסף אינו שייך למוחזק אלא לתובע, כיצד אנו אומרים שהממע"ה הופך להיות להכרעה וודאית, מה ההגיון שבהכרעה הוודאית הזו. מסביר הגאון מליסא את הדין הזה בהברקה גאונית: בעצם כל הכרעה של הממע"ה היא לא הכרעה וודאית, אלא הכרעה ספקית. חז"ל אומרים: היות ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתות העניין, אין אנו מוציאים את הממון מן המוחזק, שהרי התובע יודע שכשם שב"ד זה לא הצליח להכריע את השאלה, כך לא יוכל להכריע את השאלה שום ב"ד אחר, מעולם לא ימצא התובע ראיה לדבריו, וכיוון שהמוחזק משאיר את החפץ או את הממון בידיו, שוב אין שום סיכוי לתובע לקבל לרשותו את החפץ, כיוון שכך מתייאש בעל החפץ מן החפץ, ואנו פוסקים שיאוש קונה, משום כך טוען הגאון מליסא: כל הכרעה של הממע"ה, ההכרעה הזו בלבד עדיין לא מביאה אותנו להכרעה וודאית, עדיין יש כאן מקום להסתפק, אבל כיוון שהכרעה זו לא ניתנת לשינוי גורמת ההכרעה שהתובע מתייאש, ואפי' כאשר הוא טוען שהוא לא מתייאש, אנו אומרים בטלה דעתו אצל כל אדם, כמן אבידה ששטפה נהר, שגם אם הוא עומד וצווח, אין אנו מתייחסים לכך שהוא אומר שאינו מתייאש, כי בטלה דעתו אצל כל אדם, כך גם בכל שאלה ממונית. כאשר אנו מכריעים הממע"ה, ההכרעה הזו מביאה בעקבותיה יאוש, ואחרי שהתובע מתייאש, רק אז הופך הממוון להיות באופן ודאי של המוחזק, ולכן אנו פוסקים בכל מקום: שהממע"ה יוצר דין וודאי, תקפו כהן מוציאים מידו, כל זאת בכל סוגיות הש"ס, אבל אצלינו השאלה מתייחסת לקרקע, ובקרקע התבאר כבר בכמה וכמה מקומות, שאין יאוש לקרקע. כאשר התחדשה תורת יאוש, היא לא התחדשה על קרקע, קרקע אינה נגזלת ולא מועיל לה שום יאוש שבעולם, כך גם נפסק להלכה בשו"ע חו"מ בסי' שע"ח: יאוש לא מועיל לעולם לקרקע. מעתה מיושבת הקושי' באופן נפלא: בעצם כל הכרעה של הממע"ה עדיין משאירה אותנו בספק, רק שכל הכרעה כזו מביאה בעקבותיה יאוש, והיאוש הוא זה שמקנה את הממון המוחזק לבעליו באופן וודאי. אבל אצלנו בב"ב שהנידון הוא לגבי קרקע, ולגבי קרקע לא מועיל יאוש, אנו נשארים רק בהכרעה שהממע"ה בלי ההתפתחות של היאוש, ואם אין לנו את ההתפתחות הזו, נשאר הדבר בגדר ספק, שוב אין אנו יכולים לפטור את הקונה מהבאת הביכורים, הוא חייב להביא ביכורים, כיון שגם אחרי ההכרעה של הממע"ה, יש עדיין ספק שמא הקרקע שייכת לקונה, ולכן שפיר מתבאר בסוגייתנו שיש על הקונה להביא בכורים.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)