גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף נ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף ס ע"א
מדוע החמירו באבלות חורבן בית שני יותר מבאבלות חורבן בית ראשון?
תנו רבנן, כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להן רבי יהושע, אמר להן, בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין. אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל. אמר להם, א"כ לחם לא נאכל - שכבר בטלו מנחות וכו', מים לא נשתה - שכבר בטל ניסוך המים, שתקו. אמר להן, בני, בואו ואומר לכם, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט... (ס ע"א).
תמה ה'חתם סופר' בחידושיו: "וצריך עיון, מה עלה על דעת הפרושים בחורבן בית שני להתאבל יותר ממה שתקנו נביאים בחורבן בית ראשון - לצום ד' צומות, ולמסקנא נמי תיקשי, דאסרו לסוד ביתו אלא אם כן משייר אמה, וכן בסעודה ותכשיטים, מה שלא מצינו כן בבית ראשון". וכתב לתרץ: "נלענ"ד, דחורבן בית ראשון שנתגלה קיצו ע' שנים, ונתיאשו מלשוב עד סוף הזמן, ובין הזמן ההוא לא היה מקום להתאבל אלא ביום שארעו בו מאורעות לישראל היינו ד' צומות, אך בית שני שלא נתגלה קיצו, וכל יומא ויומא זמניה הוא, וכל יום שלא נבנה בו כאלו נחרב בו, ותוחלת ממושכה מחלת לב, והוא גזרה קשה מאוד 'כליון עינים ודאבון נפש' רח"ל, ראוים להתאבל בכל יום ושעה". כעין זה כתוב גם בספר 'בן יהוידע': "הא דלא חרדו על בית הראשון בכך, מפני שהיה לו זמן קצוב לחורבנו, שבעים שנה, דאין זה זמן רחוק הרבה, אך לחורבן בית שני לא נתפרש זמן, וחשו אולי יהיה אלף או אלפים שנה, לכך נצטערו יותר".
בספר 'עין אליהו' מיישב קושיא זו בדרך פלפול, דהנה שנינו במשנה (זבחים קיב:) "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרים, ומשהוקם המשכן הבמות היו אסורים וכו', באו לירושלים נאסרו הבמות", ומבואר בראשונים (ראה רש"י שם קיט. ד"ה זו וזו שילה; תוס' יבמות פב: ד"ה ירושה; רמב"ם פיהמ"ש שם) שאחרי חורבן בית ראשון תלוי היתר הבמות במה שנחלקו בדין קדושה ראשונה, אם קדשה לעתיד לבא או לא, כי אם קדשה לעתיד לבא אסור להקריב בבמה, ואם לא קדשה לעתי"ל מותר להקריב בבמה. ובזה יובן החילוק, כי לגבי בית ראשון קיי"ל "קדושה ראשונה - לא קדשה לעתיד לבא", ושפיר ניתן היה להקריב אז בבמות, כמו שבנה בית חוניו במצרים - לאלו הסוברים שנבנה לשם שמים, ועל כן שפיר אכלו בשר, כי לא היה שום הכרח שיתבטלו הקרבנות, אבל לגבי בית שני קיי"ל ש"קדושה שניה - קדשה לעתיד לבא", ונשארו הבמות באיסורן ונתבטלו הקרבנות, ועל שפיר החמירו לעצמם שלא לאכול בשר ולשתות יין.
והעיר על כך הג"ר שלמה כהן זצ"ל, מו"ץ בעיר ווילנא ובעמ"ח שו"ת 'בנין שלמה' (הדפיס את ה'עין אליהו' בהשמטות לספרו בח"ה, ובהוצאה החדשה [ב"ב תשס"ג] הוכנסו הדברים בסוגייתנו), שהדברים לא יעלו יפה לדעת הראב"ד (הל' בית הבחירה פ"ו הי"ד) שקדושת ירושלים וביהמ"ק לא נתקדשו בקדושה שניה גם לעתיד לבא, וכלשונו: "אבל לירושלים ולמקדש לא אמר [קדשה לעתי"ל], לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו...". ולפי זה תמוה, מדוע פרשו מבשר ויין בחורבן בית שני, הלא יכולים להקריב קרבנות בזמן הזה בבמות. ועל כרחך צריך לומר שהראב"ד סובר כדעת הר' חיים כהן המובאת בתוס' במס' מגלה (ו. ד"ה ומאי) שאפילו אם בטלה קדושת ירושלים והמקדש בזמן הזה, מכל מקום אין היתר לבמות, שמירושלים ואילך נאסרו לעולם, ולא נחלקו אם בטלה הקדושה או לא אלא לענין אם יכולים להקריב בזמן הזה במקום המזבח שבמקדש, אמנם, לכו"ע נאסרו הבמות לעולם, ואם כן שוב תמוה מה בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני, הלא בשניהם נתבטלו הקרבנות.
עוד תמה בזה, דהא מבואר בזבחים (קיא.) שלא קרבו נסכים בבמה, ואם כן, התינח בשר שלא פרשו, משום שהיה אפשר להקריב קרבנות בבמה, אבל הנסכים נתבטלו גם אז, ואם כן היה להם לפרוש בחורבן בית ראשון מיין.
אמנם, על עיקר התמיהה העלה הגר"ש כהן זצ"ל תירוץ אחר, וז"ל: "והנלע"ד ליישב קצת עיקר הקושיא, דבחורבן בית ראשון דהיה עמהם החרש והמסגר, והיו עוסקים בתורה תמיד, וכדאמרינן בגיטין (פח, א): 'דרש מרימר וכו' אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו, ועדיין גלות יכניה קיימת, דכתיב ביה בגלות יכניה (מ"ב כד, טז) 'החרש והמסגר אלף', 'חרש' - שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, 'מסגר' - כיון שסוגרין שוב אינן פותחין, וכמה אלף', ופירש"י: 'דזו היה צדקה שמיהר והחריב ביתו כדי להגלות דורו של צדקיה לבבל בעוד שחכמי גלות יכניה קיימין שילמדו לאלו הגולים אחריהם לפי שרוב חכמי התורה גלו עם יכניה', ואם כן נראה מזה שהיו עוסקין בתורה בגלות בבל. ויש לפרש דזהו ה'צדקה', דעל ידי שהיו עוסקים בתורה היה מגין עליהם מן הפורענות, וכדאיתא בגיטין (נז:) על פסוק (בראשית כז, כב) 'הקול קול יעקב'... ולפיכך לא היו מצטערין כל כך על ביטול הקרבנות, דעסק התורה עמד להם כמו שהקריבו כל הקרבנות, וכדאמרינן בסוף מנחות (קי.) - ומסקינן: 'אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם'... אבל בחורבן בית שני משמע בפתיחתא למדרש איכה רבתי (הקדמה ב) דנחרב מחמת עון דביטול תורה, דהיו משליכין דברי תורה לארץ, ולא היה חביב עליהם, עי"ש, ולכן נצטערו הפרושין אז ביותר על ביטול הקרבנות, דלא היה להם שום דבר להגין עליהם לא זכות התורה ולא זכות הקרבנות".
