לא להשתגע / רפי זברגר

בבא בתרא ס ע"א

הקדמה

הגמרא דנה בדף שלנו על דיני אבלות בעקבות חורבן בית המקדש.
 

הנושא

תנו רבנן: כשחרב הבית בשנייה (בית המקדש השני נחרב), רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם רבי יהושע ואמר להם: בני, מפני מה אי אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבים על המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכים על גבי המזבח ועכשיו בטל?
''אנשים פרושים'' חשו שאינם יכולים להתנהג כתמול שלשום. נחרב בית המקדש, שהיה מרכז החיים הרוחניים בעם ישראל, חייב לבוא לידי ביטוי גם בחיי יומיום. לכן, אנשים אלו, הפסיקו לאכול בשר ולשתות יין.
ענה להם רבי יהושע: אם כן – לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות. אימצו הפרושים את ''הצעתו'' של רבי יהושע, ואכן הפסיקו לאכול לחם ואמרו: אפשר בפרות. המשיך רבי יהושע: פרות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים! 
גם בשלב זה ''הלכו איתו'' הפרושים, וענו: אפשר בפרות אחרים. אין צורך לאכול פרות משבעת המינים, נסתפק בפרות שאינם משבעת המינים, ורק אותם נאכל. לא הרפה רבי יהושע והמשיך: מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים. 
וכאן כבר לא הייתה תשובה בפיהם, שהרי בלי מים – אין חיים. ואם נמשיך ''בדרך שלנו'', בדרך הפרישה, הרי נגיע למסקנות בלתי הגיוניות, שגם מים לא ניתן לשתות, כי גם היה בבית המקדש. 
לכן, הביא רב יהושע את הפרושים למסקנות אחרות מכפי שחשבו בתחילה: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזירה (נחרב בית המקדש), ולהתאבל יותר מידי אי אפשר – שאין גוזרים על הציבור גזרה, אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה... ואז מגיע רבי יהושע למספר מסקנות, אשר נפסקו גם להלכה (רמב''ם, פ''ה מהלכות תעניות, וכן בשולחן ערוך, או''ח, סימן תק''ס, ועוד) : 
1. סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בה דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה, אמר רב חסדא: כנגד הפתח. 
2. עושה אדם כל סעודתו ומשייר בה דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא (דגים מטוגנים)
3. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת בה דבר מועט. מאי היא? בת צידעא (משיירות מקום שלא משירות את השיער, למרות שדרכן להשיר את השיער במקום ההוא)
4. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי (תהילים, קל''ז, ה'-ו'). מאי על ראש שמחתי? זהו אפר מקלה שבראש חתנים. (שמים אפר על ראש החתן)..  
 

מהו המסר?

מסקנות מעשיות של רבי יהושע על צורת האבלות המועדפת, מלמדת אותנו פרופורציות בחיים. עברנו אסון כבד בחיים הלאומיים של עם ישראל. אירוע שהשאיר חותמו למשך דורות רבים, עד ימינו אנו. לצערנו, עם ישראל סבל במשך הדורות אסונות לא מעטים, אירועים קשים ומזעזעים, שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, וב''ה, הקדוש ברוך הוא מצלנו מידם. כיצד ''מכילים'' אירועים אלו? כיצד ממשיכים הלא בחיים, למרות האסונות הכבדים? על כך מלמדנו רבי יהושע את העקרונות הבאים:
1. לא להתעלם. אין לשכוח את העבר, אלא יש לזכור ולהזכיר את מה שעברנו מבחינה לאומית ומבחינה אישית.
2. לא להגזים. אין להיכנס למרה שחורה, לחיות כל רגע ורגע את העבר, להתאבל כל הזמן מבלי להמשיך ולחיות את חיינו אנו. אין מצב של התנזרות מכל החיים, עקב אירועים שחווינו בעבר , אפילו אירועים קשים מנשוא.
3. יש למצוא את האיזון הדק, בין זיכרון ואבל מסוים, לבין המשך החיים הנורמאליים והטבעיים.
לכן, מציינים בכל אירוע את זיכרון ירושלים ובית המקדש, אך בד בבד שרים, אוכלים ונהנים.
לכן, בכל סעודה נשאיר מקום קטן של מאכל שהיינו מבקשים לאוכלו, אך נמנעים מכך, וזוכרים בכך את בית המקדש החרב, ועמו גם הקרבנות, הנסכים והביכורים שהיינו מביאים מידי שנה, ומידי תקופה.
ולכן גם משיירים מקום קטן בקירות הבית, שבו לא נסייד ולא נצבע, ובכך נזכור כל הזמן כי אנו חיים במצב של חוסר, מקווים ומתפללים להשלמת החסר ולבניית בית המקדש במהרה בימינו.
דרך זה מלמדת אותנו פרק חשוב בחיים, כיצד להתנהג במצבים שונים, ו''לא לאבד את הראש'' במצבי קיצון אשר נוחתים על האדם. לא להתעלם, לא להגזים אלא לקחת את הדברים בפרופורציות נכונות.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]