סקר
מסכת ערכין לעומת זבחים-מנחות-חולין -בכורות:
הקלה משמעותית
קשה באותה מידה
יותר קשה!
לא יודע


 

כופין על מדת סדום / רפי זברגר

בבא בתרא נח ע"ב - נט ע"א

 

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם, כי חלון המצרית – אין לה חזקה. המשנה שם הסבירה מיד מהו חלון המצרי: כל שאין ראשו של אדם יכול להיכנס לתוכה. כלומר, חלון קטן כל כך, עד כדי שראשו של אדם ממוצע לא יכול להיכנס בו, חלון כזה אין לו חזקה, כיוון שאדם אינו מקפיד על כך שחברו בנה אותו, ולכן אין החבר יכול לטעון טענת חזקה [עיקרון הוא, שאם הבעלים ''לא מרגיש צורך למחות'' אין אפשרות לטעון טענת חזקה]. 
 

הנושא

שואלת הגמרא: מאי שנא גבי סולם דלא מפרש, ומאי שנא גבי חלון דמפרש? כלומר, הגמרא מנסה להבין את המשנה, בכך שמסבירה מהו חלון המצרי, כפי שראינו ב''רקע'' לעיל, לעומת דין סולם הכתוב גם במשנה, ללא הסבר מה "כוונת המשורר"? עונה הגמרא: משום דקא בעי אפלוגי רבי יהודה בסיפא. מסבירה הגמרא: מכיוון שבסיפא של המשנה, מובאת דעת רבי יהודה החולק על חכמים בנושא חלון צורי, לכן היה צורך להסביר על מה נסבה המחלוקת.
עתה, מביאה הגמרא מחלוקת על הדין במשנה: חלון צורי יש חזקה. חלון זה הוא חלון גדול, ולכן – אם אדם עשאה בחצר, ובעל החצר לא מיחה, הרי שזו חזקה, כיוון שכל אחד מקפיד על חלון כזה, ואם לא מיחה – יש חזקה. 
דעת רבי זירא: למטה מארבע אמות – יש לו חזקה ויכול למחות, למעלה מארבע אמות – אין לו חזקה ואינו יכול למחות. דעת רבי אילעא: אפילו למעלה מארבע אמות – אין לו חזקה ויכול למחות
מנסה הגמרא להסביר את שורש המחלוקת בין רבי זירא לרבי אילעא, האם סוברים את הדין של ''כופין על מידת סדום''. דין זה כל כופין על מידת סדום מדבר על מקרה שאחד הצדדים נהנה והצד השני לא חסר כלום, במקרה כזה כופין על הצד שאינו חסר לקבל את המצב, כדי לגרום הנאה לצד השני, מבלי להפסיד מאומה. 
רבי זירא אומר שכופין, לכן, אם החלון גבוה מארבע אמות, אין לו שום הפסד בכך, שהרי חברו אינו רואה שום דבר בחצרו, ולכן אינו יכול למחות ולומר לו: אל תעשה כך, ולכן גם אין לו חזקה. 
לעומתו, סובר רבי אילעא, כי אין כופין על מידת סדום, ולכן, יכול בעל החצר למחות בפניו על חלון זה, למרות שאין לו שום הפסד בכך, ומכיוון שיכול למחות, יש לו חזקה. אבל הגמרא דוחה העמדה זו ואומרת כי כולם סוברים את הדין של ''כופין על מידת סדום'', בכל אופן, לדעת רבי אילעא, אין זו מציאות של ''זה נהנה וזה אינו חסר'', כיוון שבעל החלון יכול לקחת שרפרף ולעלות עליו, ואז יוכל להסתכל דרך החלון על החצר של חברו, ובכך ''להזיקו'', ולכן ''בעל החצר חסר'' והוא יכול למחות, ואם יכול למחות הרי יש חזקה כאשר לא מיחה שלוש שנים. רבי זירא לא חושש ממצב זה, ולכן לפי דעתו, המצב נשאר ''זה נהנה וזה אינו חסר'' ולכן אינו יכול למחות מעל ארבע אמות.  
 

מהו המסר?

מסקנת הגמרא, שלפי כולם ''כופין על מידת סדום'' טוענת כי אם צד אחד אינו מפסיד וצד שני מרוויח, הרי שניתן לכפות על הצד שאינו מפסיד לחייב אותו לקבל את המצב, כדי לגרום הנאה לחבר מבלי להפסיד.
המקרה הקלאסי של ''כופין על מידת סדום'' עוסק בנכס שאינו עומד להשכרה, וחבר מבקש להשתמש בנכס זה – הרי שניתן לכפות עליו לתת לחבר להשתמש בנכס ולא לומר שאינו מעוניין. אנו מתקרבים לחג הפסח, והדבר מאוד אקטואלי, במקרה שאנשים נוסעים לחג והדירה שלהם נשארת ריקה – אם לשכן יש אורחים רבים, הרי שניתן לחייב את בעל הדירה להשאיל את דירתו לאורחים של השכן [כמובן, אם אין נזקים בעקבות כך].
דוגמא נוספת: אדם נוסע ברכבו הריק, ויש אנשים הנוסעים לאותו יעד, הרי שזה מקרה שבעל הרכב אינו מפסיד אם ייקח טרמפ והשני כמובן ירוויח מכך.
אנו נשאף לחנך את ילדינו לתת בכל מקרה. בוודאי ובוודאי אם אין להם הפסד מהנתינה, בבחינת ''כופין על מידת סדום'' אלא גם אם יש הפסד שהרי אדם הנותן זוכה ומקבל נחת רוח מעצם נתינתו לאחר.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר