קנאה / רפי זברגר

בבא בתרא נח ע''א

הקדמה

בדף הקודם ציטטנו מימרות חכמות של רבי בנאה, [מאחרוני התנאים (חכמי המשנה)], ואנו ממשיכים בכך גם בדף שלנו. הפעם נחשף ל"סיפור לא מובן", אשר רבי בנאה סייע בפתרונו.  
 

הנושא

ההוא דאמר להו: חביתא דעפרא לחד בראי, חביתא דגרמי לחד בראי וחביתא דאודרא לחד בראי.     מדובר באב גוסס, אשר חילק את ירושתו בעודו בחיו, בלשון שאינה ברורה כלל וכלל. וכך אמר האבא לשלושת ילדיו: אחד יקבל חבית עפר, השני יקבל חבית של "עצמות'' והבן השלישי יקבל חבית מלאה מוכין (מעין צמר גפן). כאמור אף אחד מהם לא הבין את כוונת אביהם. הלכו לרבי בנאה וסיפרו לו את סיפור המעשה. שאל רבי בנאה שלוש שאלות:  האם יש לכם קרקעות? האם יש לכם בעלי חיים? והאם יש לכם בגדים? התשובה לכל השאלות הייתה חיובית.
אם כן, אמר רבי בנאה: זוהי כוונת האבא – לחלק את הנכסים לפי החלוקה הנ''ל. את כל הקרקעות לבן אחד, כל בעלי החיים לשני, ואת כל הבגדים לבן השלישי.
מדוע האבא ''דיבר בחידות'' ולא הסביר את כוונתו באופן מפורש? על כך יש מספר הסברים:
הרשב''ם: ודרך חכמה אמר, שלא יבינו הכול שהוא עשיר ובעל נכסים. לפי הסבר זה, כוונת האבא הייתה להסתיר את עושרו וקיום נכסיו, בבחינת ''אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין''.
המהרש''א: לא אמר במפורש, שאם יקום מחוליו, לא רצה שיקנאו אחד בשני, במחשבה כי השני קיבל יותר ממנו...ורק אם ימות, ביקש שאחד החכמים יסביר את כוונתו לביצוע החלוקה. 
 

מהו המסר?

המהרש''א מלמד אותנו כיצד לנהוג עם ילדים, כדי למנוע קנאה ביניהם. ידע האב, כי אם יספר להם באופן ברור וחד משמעי, מהו החלק אשר כל אחד יקבל ויזכה בירושה, הרי שידיעה זו עלולה לגרום ביניהם לקנאה, ואולי בהמשך למחשבות לא טובות אחד על השני.
רגישות זו חייבת להיות נר לרגלינו כאשר אנו ''מחלקים'' דברים לילדים. כל אחד ''מסתכל'' על מה קיבל השני, ושואל את עצמו שאלה כל כך מוכרת: מדוע הוא ולא אני? למה הוא קיבל כך ואני קבלתי פחות? וכן הלאה על זה הדרך.
אין זה אומר שהשני קיבל באמת יותר מן הראשון, אבל העיניים של הילדים [ולא רק שלהם...] מסתכלות, מביטות וכל הזמן חושבות במובן של קנאה ותחרות.
עיקרון בסיסי יכול מאוד לעזור בהתנהלות הבית בנושא זה: כל אחד יקבל לפי הצרכים שלו באותו זמן, ללא תלות באחרים. אם אחד זקוק לבגד חדש, כיוון שהבגד שלו התבלה וכדו' הרי שההורים יקנו לו בגד ולא לאחרים. כנ''ל בנושא משחקים, צעצועים וכן הלאה.
עיקרון זה לא יכול לעבוד כל הזמן, כיוון שאנו לא קונים ונותנים לילדים רק לפי צרכים, אלא בהרבה מקרים, כי ''סתם בא להורים לתת''. גם במקרים אלו ניתן לתת לאחד ולא לשני, אם במקרים אחרים נותנים לשני ולא לראשון.
זו ''אומנות'' לא פשוטה, אך כדאי ללמוד, להפנים וליישם אותה ככל האפשר. במקביל, העיקרון שלמדנו בהסבר המהרש''א גם יכול לעזור: לעמעם את ההבדלים, לא להחצין אותם, ולנסות לדבר על הנושא כמה שפחות.
אמנם, הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם (אבות, ד', כ''ח), אך תפקיד ההורים, לא להתייחס לנושאים אלו, אלא להראות דוגמא אישית המלמדת כי ''הקנאה לא משחקת תפקיד אצל ההורים''. דוגמא אישית, טובה בכל התחומים, תלמד ותחדיר את העיקרון לליבם של הילדים, ואז והם פחות יתייחסו ויסתכלו כל הזמן על "הצלחת של השני".
עוד טכניקה: לנסות ''להמיר'' את ה''קנאה הרגילה'' בקנאת סופרים, על ידי שאיפה ללמוד וללמוד כמה שיותר


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]