חצב / רפי זברגר

בבא בתרא נו ע''א

הקדמה

היום נעסוק בפרח החצב, עליו נאמר בדף נ''ה כי הוא יכול להיות קו גבול בין קרקעות ונחלות שונים. 
החצב המצוי הוא צמח בעל בצל גדול המוציא את עליו הירוקים בעונת החורף ומתייבש כליל בקיץ. בסוף הקיץ מצמיח הצמח עמוד תפרחת גדול בעל פרחים לבנים. לחצב ציצת שורשים ארוכה. בדרך כלל מצוי בָּצָל החצב בעומק האדמה, וקשה מאוד להוציאו ולבערו כליל. משום גידולו היציב של החצב , המתחדש מידי שנה, שימש החצב לקביעת תחומים בין שדות כמסופר בדפים אלו, לא רק בזמנים קדומים, אלא אף בכפרים ערביים בעת האחרונה (''העולם'', בבא בתרא נ''ה, הרב שטיינזלץ).
 

הנושא

יתיב רב אחא בר עויא קמיה דרבי אסי ויתיב וקאמר משמיה דרבי אסי בר חנינא: חצובא מפסיק בנכסי הגר. דין זה בשם רבי אסי כבר הובאה לעיל, ומלמד אותנו שהחצב מפסיק בין קרקעות בנכסי הגר. כידוע, נכסי גר הינם הפקר, וכל מי שמחזיק בנכסיו זוכה בהם. ואם קרקעותיו של הגר מחולקות ע''י גידולי חצבים, הרי שאם החזיק בחלק אחד, אינו זוכה בחלק השני מעבר לפרחי החצבים. הגמרא ממשיכה לדון בנושא ושואלת: מאי חצובה? 
על כך עונה רב יהודה בשם רב: שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. ומסביר הרשב''ם: בין שבט לשבט, בין איש לאיש. כיוון שאינו יונק לא מכאן ולא מכאן. הרשב''ם מסביר את הסיבה לכך, שגם יהושע קבע כי חצובה מהווה חייץ בין הנחלות: השורשים של החצב, מעמיקים בעומק האדמה, ולא נוטים לאף צד, ושורשיו חזקים מאוד. זו הסיבה שהיא יכולה לשמש גבול והבדלה בין איש לרעהו, בין קרקע אחת לשנייה. 
 

מהו המסר?

חצב הינו פרח מאוד יפה ופריחתו בימי הסתיו מראה טוב ויפה לעיניים. בד בבד עם יופיו המיוחד, גם עוצמתו וחוזקו של הפרח הינו מיוחד וייחודי. החצב טמון עמוק באדמה וקשה מאוד להוציאו ולהפקיעו ממקומו, זהו כוחו ועוצמתו.
ניתן ללמוד מפרח מיוחד זה, כי יופי חיצוני אינו סותר ואינו מהווה ניגוד ליופי ועוצמה פנימית. החצב חצוב עמוק בקרקע, אך כוחו ויופיו גלוי לכולם. החצב הינו יצוק ואיתן במקומו, לא חושש מרוח קלה כחזקה, לא חושש אף מבני אדם אשר מתעקשים לעקרו מן האדמה. "לא יעזור לאף אחד", גם אם כוחו במותניו – החצב יציב ואיתן במקומו.
כך אנו צריכים לחנך קודם כל את עצמנו, ולאחר מיכן את ילדינו ומשפחתנו. לדעת בדיוק מהו הכיוון שלנו, להכיר את העקרונות שלנו בחיים, שמהם לא נזוז, אף אם אחרים ינסו לעשות זאת. לא רוח המנשבת ברחוב או בחברה בה אנו חיים, תצליח לשנות או לקעקע אותנו מאמונתנו האיתנה. אנו מכים את שורשינו עמוק עמוק בקרקע. דואגים כל הזמן, לא לגזול מאף אחד, לא להפנות את שורשינו לכיוון מחוזות לא לנו. אנו מעמיקים את השורשים רק מתחת לענפים שלנו, לא שמאלה ולא ימינה.
בד בבד עם העוצמה והחוזק שלנו, אנו מאירים פנים לכולם. פרחים שלנו נאים ויפים למראה לכל המביטים עלינו. מתייחסים בכבוד, בהבנה, בסובלנות ואף בחיבה לכל אדם באשר הוא. לאחינו בני ישראל אנו מעניקים אהבה ואחווה, גם אם כיוונם הרוחני, חברתי או פוליטי שונה מכיווננו. הפרחים פונים לכל הכיוונים, וכולם מקבלים יחס חם ואוהד, אך כאמור, לא שוכחים את המקורות, את השורשים הנטועים עמוק, ויצוקים מחומר איתן.
בני דביר הוסיף עוד נופך מעניין למסר: החצב מעצם היותו גבול בין נחלות מלמד אותנו גם כיצד לחבר, לגשר ולפשר בין אנשים. אדם המבקש לקשר בין אנשים החלוקים ביניהם, למצוא את המכנה המשותף, ואת נקודות ההסכמה ביניהם, עליו "להתנהג כחצב". לא ''לפלוש'' לשטחו של אף אחד מהאנשים המתקוטטים ולא ''להכעיס'' מי מהם.
לא לנקוט עמדה חד צדדית, אלא לשאוף להיות כל הזמן ''נטרלי''. להיות עקבי, נחוש, נחמד ונעים לשני הצדדים.



המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]