סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1020

"המוכר את החמור מכר את הסיח, מכר את הפרה לא מכר את בנה"

בבא בתרא עח ע"ב

בפרשת וישלח מתארת התורה את המנחה אותה שלח יעקב לעשיו, וכך נאמר: "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתנת עשרים ועירם עשרה". רש"י על מה שנאמר גמלים מיניקות ובניהם שלשים כותב כך: "ומדרש אגדה ובניהם - בנאיהם, זכר כנגד נקבה". ז"א, כאשר הפסוק אומר על גמלים מניקות ובניהם שלשים, אין הכוונה לבנים של הגמלים, דהיינו גמלים צעירים. מדובר כאן על גמלים מניקות שהן הנקבות של הגמל הנאקה, ובניהם בנאיהם, הבעלים של אותן נאקות, וזו כוונת התורה באומרה גמלים מניקות דהיינו הנאקותת ובניהם אלו שבונים אותם הבעלים הגמלים הזכרים שלשים, כנגד כל גמל נקבה מניקה יש כאן גמל זכר. מה גרם לרש"י לשנות את המשמעות הפשוטה של הכתוב, מדוע שלא נאמר שכוונת הכתוב גמלים מניקות ובניהם כפשוטו, דהיינו הנקבה של הגמל, עם הגמל הצעיר היונק, 30 נאקות מניקות עם 30 הגמלים שנולדו. הסביר זאת הגר"א בהסבר נפלא על סמך משנתינו. נאמר במשנה: שהמוכר את החמור מכר את הסיח, מכר את הפרה לא מכר את בנה, וכל המשניות בפרק המוכר את הספינה מתייחסות למקרים של מקח וממכר בם לא מפורש בין המוכר לקונה מה נמכר, והשאלה: מה כלול במכר. מעתה מתפרשים דברי המשנה כך: כאשר אדם מוכר את החמור, הוא בהכרח מכר גם את הסיח אם הוא עדיין קשור אל האם, משא"כ כאשר הוא מוכר את הפרה, אין אנו אומרים שבכלל הפרה נכלל הוולד. והגמ' מקשה על דברי משנה אלו קושי' פשוטה: "היכי דמי אי דאמר ליה היא ובנה, אפי' פרה ובנה נמי, אי דלא א"ל היא ובנה אפי' חמור (סיח) נמי לא". עונה הגמ': אמר רב פפא דאמר ליה חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך". בשעת המכירה הוסיף המוכר שהפרה הנמכרת היא מניקה, כך גם החמורה הנמכרת מניקה, ולכן משתנה המצב בין חמור לפרה, וכפי שהגמ' ממשיכה: "בשלמא פרה איכא למימר לחלבה בעי לה אלא חמור מאי קאמר ליה ש"מ היא ובנה קא"ל. אנו יודעים שחלב פרה מותר באכילה. חלב של חמור אסור באכילה. הרי זה היוצא מן הטמא ודינו כמו הדבר שממנו יצא ולכן אסור באכילה. מעתה, כאשר המוכר מפרט פרה מניקה אני מוכר לך, אנו מבינים שכוונתו לומר: שהפרה נמכרת עם סגולת ההנקה, ויש בזה נ"מ: משום שכאשר הפרה היא מניקה, מקבל הקונה מלבד הפרה גם את החלב שלה, שהרי חלב של פרה מותר באכילה. חשוב על המוכר לפרט את הפרט הזה כדי להגדיל את המחיר. אבל כאשר אדם מוכר חמורה, למרות שהיא מניקה, לכאורה אין שום תוספת בכך שהוא מפרט שהיא מניקה, שהרי ממילא הקונה לא יוכל להשתמש בחלב של החמורה, מדוע א"כ המוכר הוסיף את הפרט שהחמורה מניקה, אין זאת אלא שכוונתו של המוכר לומר שהחמורה הזו יש לה וולד שיונק ממנה ואני מוכר לך גם את הוולד. מעתה, אומר הגר"א: נבין את דברי רש"י באופן נפלא: כאשר נאמר בתורה: "גמלים מניקות ובניהם", לכאורה תיבת בניהם מיותרת, שהרי ברגע שהתורה הוסיפה את תיבת מניקות, אין לנו שום הסבר לנתון הנוסף הזה אלא אם כן נאמר שכוונת התורה לבנים היונקים מן הנאקות, שהרי חלב גמל אסור באכילה לאו דווקא משום היות הגמל טמא, אלא משום שהגמ' אומרת במס' בכורות בדף ו: שבעצם כל חלב מדבר חי צריך להיות אסור משום האסור של היוצא מאבר מן החי, מדוע שלא נתייחס אל החלב כאל יוצא מן אבר מן החי, והגמ' אומרת: שיש לנו על כך גזירת הכתוב המתירה את החלב באכילה, זאת משום שנאמר בתורה: "ארץ זבת חלב ודבש", ולא יתכן שהתורה תשבח את הארץ בדבר האסור באכילה, זאת משום שנאמר לעיל, היות ובן נח נאסר אף הוא באבר מן החי, וההיתר של ארץ זבת חלב ודבש עדיין לא נאמר בתורה, וגם כאשר הוא נאמר, הוא נאמר לישראל. נמצא שלגבי גוי עדיין יש מקום לאסור חלב משום היוצא מאבר מן החי. מעתה אם יעקב אבינו שולח לעשו מתנה, הוא בוודאי לא מתכווין לכך שעשו יאכל דבר האסור באכילה, מדוע א"כ הוסיפה התורה לדורון של יעקב אבינו את הנתון שאותן נאקות היו מניקות, אין זאת אלא שכוונת התורה היתה שאותן נאקות ניתנו לעשו יחד עם הגמלים היונקים מן הנאקות, כמו שהגמ' הבינה באותו מוכר האומר לחבירו: חמור מניקה אני מוכר לך, א"כ מדוע היתה צריכה התורה להוסיף גמלים מיניקות ובניהן, אם נניח שבניהם, היינו כמשמעות הפשוטה. בני הנאקות הרי הדבר נלמד כבר ממנה שנאמר מניקות, מתוך כך הסיק רש"י: שבניהם לא מתייחס לבנים היונקים אלא לבעלים הבונים.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)