רצון פנימי / רפי זברגר

בבא בתרא מז ע"ב - מח ע"א

הקדמה

למדנו בדף של אתמול כי: גזלן שהביא ראייה – אין ראייתו ראיה. הסברנו דין זה, בגלל החשש שגם הראייה נעשתה מחמת אונס ולכן אינה תקיפה ומהימנה. לקראת סוף הדף, התחלנו דיון על המקרה של "תליוה וזבין". 
מדובר במצב בו כפו על בן אדם למכור, והשאלה הגדולה: האם ניתן לאשר את ביצוע העסקה, או שמא נאמר, כי לא הייתה גמירות דעת של המוכר, שבלעדיה אין המכירה חלה. 
אמר רב הונא: תלויה וזבין – זביניה זביני. כלומר, למרות מעשה האונס למוכר, למרות שהכריחו אותו למכור, רב הונא ''מאשר'' את העסקה וקובע כי היא תקיפה לכל דבר ועניין. מנסה הגמרא להבין את הדין הזה, ו''לקרב אותו אל השכל'', שהרי על פניו הוא נראה תמוה.  
 

הנושא

בתחילת העמוד מנסה הגמרא להביא שני הסברים, אשר נדחו. נתארם אחד לאחד.
1) כתוב בספר ויקרא (א', ג') לגבי קרבן עולה: ...יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה', למדה מכאן הגמרא: מלמד שכופין אותו. כלומר, מכריחים את הבן אדם אשר חייב להביא קרבן עולה שיביאהו לבית המקדש.
שאלה הגמרא: יכול בעל כרחו? תלמוד לומר לרצונו. כלומר רק עם הסכמה. אם כך ממשיכה הגמרא לשאול: היכי דמי? כיצד הוא המקרה המאחד הסכמה ועשיה בעל כורחו?
עונה הגמרא: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. כלומר, מצד אחד כופים אותו, אך בסופו של דבר הוא רוצה.
הנה מצאנו לכאורה, דוגמא ל''תלויה וזבין'' – כפייה שבסופו של דבר יש הסכמה.
דוחה הגמרא: דלמא שאני התם, דניחא ליה, דתיהוי ליה כפרה. כלומר, "נוח לו לאדם" שהקרבן מכפר על מעשהו, ולכן, גם אם כפו עליו להביא קרבן, אם בסופו של דבר אמר ''רוצה אני'' – אנו אומרים שבאמת הוא רוצה. אבל במקום אחר, ''במכר רגיל'' אולי לא נאשר את המכירה אם כפו על המוכר לבצע עסקה.
2) בסיפא של אותה משנה במסכת ערכין (כא.): וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
הנה מקרה נוסף, של כפייה עד לאמירה ''רוצה אני''. מקרה שאינו קרבן מכפר, ובכל אופן אנו נותנים תוקף למעשה למרות שניתן בכפייה, אם, ורק אם הייתה הסכמה בסופו של דבר.
דוחה הגמרא גם מקור זה: ודלמא שאני התם, ''דמצווה לשמוע דברי חכמים''. גם פה ניתן לומר, יש ''רצון פנימי'' של המגרש לתת את הגט, כיוון שחכמים חייבוהו לתת גט, ולכן, למרות שכפו עליו, אם אמר ''רוצה אני'', אנו מפרשים את דעתו שבאמת הוא רוצה לשמוע לדבריהם של חכמים. אבל במקום שאין מצווה אולי לא ניתן תוקף למעשה, כאשר הגיע בכפייה.
מגיעה הגמרא למסקנה: סברא הוא, אגב אונסיה גמר ומקנה. כלומר, אנו אומרים מסברה, כי המוכר באמת רוצה למכור, למרות שהכריחו אותו למכור, מכיוון שהוא קיבל על כך כסף, ובסופו של דבר אמר בפיו ''רוצה אני'' אנו מפרשים את דבריו גם כהסכמה פנימית, למרות שמקור העניין התחיל בכפייה.
 

מהו המסר?

למדנו שלושה מצבים בהם אנו מפרשים את המשפט ''רוצה אני'' כ''הסכמה פנימית'' למרות שמקורה בכפייה :
1) אם מדובר בכפרה – אדם מעוניין מאוד להתכפר, ולכן יש "הסכמה פנימית" לכך.
2) כמו כן, אדם מעוניין ''לשמוע לדברי חכמים'' לכן, גם כאן ישנה ''הסכמה פנימית'' למעשה.
3) בכל מעשה קנין, כיוון שקיבל כסף, ואם לא יקבל ויסכים - יתייסר , גם כאן, מפרשים את האמירה ''רוצה אני'' כ''הסכמה פנימית''.
אנו למדים מכל אלו, את עיקרון ''אחרי המעשים נמשכים הלבבות''. בעקבות מצבים מסוימים, אדם אומר אמירה, שאולי לא נבעה מתוך רצון פנימי, אך בסופו של דבר אנו מפרשים ומסבירים כי הוא הגיע להסכמה פנימית. המצב, הדיבור וההקשר הכללי גורמים לאדם לרצות משהו, שלפני כן לא רצה אותו.
עיקרון זה מלמד אותנו דרך חיים חשובה, גם לעצמנו וגם לילדינו: עיקרון העשייה החיובית. לא כל כך משנה אם יש רצון פנימי קודם לעשייה זו, לא כזה חשוב אם יש החלטה המניעה את העשייה, העיקר לעשות דברים טובים, מעשים חיוביים התורמים לסביבה, לקהילה ולעצמנו. בסופו של דבר האדם יתחבר לעשייה, וירגיש מצוין שעשה מעשים אלו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]