הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב תנא הוא ופליג
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא מב ע"א
קוחות מצטרפין. אמר רב: וכולם בשטר.
למימרא, דסבר רב: שטר אית ליה קלא, ועדים לית להו קלא,
והאמר רב: המוכר שדה בעדים - גובה מנכסים משועבדים!
התם, לקוחות
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מב עמוד א
אינהו אפסידו אנפשייהו.
ומי אמר רב הכי? והתנן: המלוה את חבירו בשטר - גובה מנכסים משועבדים, ע"י עדים - גובה מנכסים בני חורין!
וכי תימא: רב תנא הוא ופליג, והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות!
מלוה אזביני קא רמית?
מלוה, כי קא יזיף - בצנעא קא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה;
זביני, מאן דזבין ארעא - בפרהסיא זבין, כי היכי דליפוק לה קלא.
1.
ומי אמר רב הכי? והתנן - ביטוי יחידאי בש"ס.
אמנם יש מופע אחד נוסף לגבי רב נחמן [במסכת ביצה דף ב], אבל שם רב נחמן עצמו מסביר ראת המשנה שם באופן שלכאורה סותר את דברי רב נחמן עצמו.
1.1
אבל כאן בסוגייתנו מדוע הגמרא לא הסתפקה בהצגת הקושיה על רב בנוסח "והתנן..." בלבד.
לכאורה ההקדמה "ומי אמר רב הכי" מיותרת וגם לא מדוייקת, שהרי לא רב הוא זה שאמר/כתב את המשנה.
1.2
אולי כוונת הגמרא לומר שרב בוודאי מסכים ומאשר כל הלכה שמובאת כ"סתם משנה" וכאילו הוא עצמו אמרה [כמו שמובא כמה פעמים בש"ס לגבי רבי יוחנן "והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה"].
2.
חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף מב עמוד א:
וכי תימא רב תנא הוא ופליג. פי' דדילמא [סבר] דאיכא תנא דמתני' דפליג על ההיא, דאי לא היאך תנא ברא חולק על תנא דמתני' אלא ודאי כדאמרינן.
בפשטות כוונת הריטב"א לחדש: רב באמת לא חולק ולא רשאי לחלוק ממש על המשנה, אלא משמעות הביטוי "רב תנא הוא ופליג" היא, שאולי יש לרבא מקור משנאי אחר שהוא זה שחולק על המשנה שלפנינו.
3.
בסוגיות אחרות בש"ס כבר דנתי בעניין הכלל של "רב תנא הוא ופליג" [שלא כדברי הריטב"א לעיל בסעיף 2].
וכאן רק נעיר:
הביטוי "רב תנא הוא ופליג" מובא בש"ס 5-6 פעמים.
4.
ונראה לי לומר דבר חדש ["חידוש"] שלא מצאתי לו סימוכין בפרשנים: הכלל של "רב תנא הוא ופליג" נאמר רק לגבי דיני איסורים ולא לגבי דיני ממונות:
לצורך כך נסקור את המופעים בש"ס:
מקור 1:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נ עמוד ב:
תניא כוותיה דשמואל: טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לו לשתי רוחות, או שאמר לעבדיו צאו וערבו לי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום - מהלך לצפון כעירובו לדרום, ולדרום כעירובו לצפון. ואם מיצעו עליו את התחום - לא יזוז ממקומו. לימא תיהוי תיובתיה דרב! - רב תנא הוא ופליג.
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים".
מקור 2:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח עמוד א:
א"ר נחמן אמר רב: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין! מתניתא קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא ופליג.
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים".
מקור 3:
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לח עמוד ב:
איבעיא להו: צריך גט שיחרור או לא צריך? ת"ש, דאמר רב חייא בר אבין אמר רב: אחד זה ואחד זה - יצא לחירות, וצריך גט שחרור. אמר רבה, ומותבינן אשמעתין: המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים, אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות, אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות; רבי אומר, אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו!
מתני' קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא ופליג.
רק אם נגדיר ששחרור עבד שייך לא רק לדיני ממונות אלא לדיני איסור והיתר. הדין בסוגיה מופיע בשולחן ערוך "יורה דעה" הלכות עבדים.
אמנם ברמב"ם, הלכות עבדים משובצים בספר "קנין"! כי יש בו דיני ממונות.
בכל אופן נראה שהדיון [והברייתא] שייך גם לתחום "איסורים", כגון:
רמב"ם הלכות עבדים פרק ט הלכה ו:
"וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל א המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו וכופין אותו לכתוב גט שחרור בכל הדרכים שביארנו,
ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת ה"ז משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה,
וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה."
הערה: במקור זה מובאת גם ההקדמה של "מתני' קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג" ["מתני'" - ברייתא ולא משנה]
מקור 4:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מב עמוד א:
ומי אמר רב הכי? והתנן: המלוה את חבירו בשטר - גובה מנכסים משועבדים, ע"י עדים - גובה מנכסים בני חורין! וכי תימא: רב תנא הוא ופליג, והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות!
מלוה אזביני קא רמית? מלוה, כי קא יזיף - בצנעא קא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה;
כאן מדובר בדיני ממונות. אבל מדובר בגמרא - למסקנה - שבאמת לא אומרים בסוגיה זו "רב תנא הוא ופליג".
כאן מדובר במשנה ולא בברייתא! ובאמת בסופו של דבר לא אומרים כאן "רב תנא הוא ופליג" - כמובא במשפט הקודם.
מקור 5:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פג עמוד ב:
אמר רב: זר שאכל את התרומה - לוקה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימא מר במיתה, דכתיב וכל זר לא יאכל קדש! - אני ה' מקדשם, הפסיק הענין.
מיתיבי: ואלו הן שבמיתה: זר האוכל את התרומה! -
מתניתא אדרב קא רמית? רב תנא הוא, ופליג.
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים". גם כאו יש הקדמה של הביטוי "מתניתא אדרב קא רמית" - כבמקור 3 לעיל.
מקור 6:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קכב עמוד ב:
תנו רבנן: הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפי' כולן - ת"ל אלה. והא אלה אכולהו כתיבי!
אמר רב: למינהו הפסיק הענין; וליחשוב נמי תנשמת! אמר רב שמואל בר יצחק: רב תנא הוא, ותני תנשמת; והא תנא דידן לא תני תנשמת! אמר רב ששת בריה דרב אידי: תנא דידן סבר לה כר' יהודה, דאזיל בתר גישתא, ובגישתא דהלטאה קמיפלגי.
כאן מוזכר רק "רב תנא הוא" אבל כנראה שמדובר ב"רב תנא הוא ופליג".
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים".
