אש ומים / חנן חריף

ביצה לג ע"א-ע"ב

פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון

את דברי המשנה "אין מוציאין את האור (אש) לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המיִם" מסביר רש"י: "נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאוד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאין נעורת (פשתן) ומגיעים בזכוכית, והיא בוערת". רש"י מייחס את פירושו ל"אחד מגאוני לומברדיאה" – היא איטליה. ואכן, המקור לפירושו המדעי של רש"י הוא ספר 'חכמוני'- פירוש לספר יצירה, שכתב שבתאי דונולו, רופא וחוקר יהודי איטלקי בן המאה העשירית. דונולו ניסה להראות כי הידע המדעי של זמנו נמצא במקורות היהודיים, ואת המשנה הסביר לאור עקרון העדשה המרכזת (תודה לזאב קרקובר, פיזיקאי ומורה לפיזיקה בבית הספר למדעים ואומנויות, ירושלים):

מרים את הכלי ההוא של זכוכית עם המים הזכים שבתוכו ומעמידו כנגד זהרו של שמש בחום הקיץ, ויאחז בידו האחת הנעורת של פשתן זכה או צמר גפן או רקבון העצים אשר ביער איסק"ה שמה בלשון יונים ורומיים, ומעמיד את הנעורת או הצמר או את הרקבון הנקרא איסק"ה כנגד כלי הזכוכית מרחוק, ומפני זהר השמש אשר יזהיר בכלי הזכוכית יוצא ועובר זהר חום השמש מתוך כלי הזכוכית ומתוך המים אשר בו, אז יבער צמר הגפן או הרקבון או הנעורת וידלקו כמו אש. זה לדעתי הוציא רוח מרוח ומים מרוח ואש ממים. 

 

לא להדביק מסטיקים!
 

רב אשי מסביר כי דברי המשנה "שובר אדם את החבית (ביום טוב) לאכול ממנה גרוגרות" – "במוסתקי". ה'מוסתקי' (מיוונית – Mastix) הוא שרף של עץ, ששימש להדבקת חביות וכלים שבורים, והמשנה התירה לשבור חבית מודבקת שכזו מפני שאין לחשוש לעשיית כלי לגביה. שימוש נוסף ל 'מוסתקי' הוא גומי הלעיסה, המסטיק, אותו הפיקו היוונים הקדומים (כמו גם האינדיאנים) מהשרף הדביק בעל הריח החריף של עצים מסוימים, והפכו את לעיסתו לתחביב ולאמצעי לניקוי השיניים. השאר, כמו שאומרים, שייך להיסטוריה.