להיאסף אל האבות / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

אפילו במותו, סברה החברה התלמודית, אין אדם מתנתק ממשפחתו ומעמו. אל גוף האדם המת מתייחסים בכבוד השמור לחי, וקברו הוא אחוזה משפחתית

במשך שלושת הפרקים האחרונים נערך בירור בפנים השונות של בעיה אחת: מה נכלל בעסקת מכירה של חפץ כלשהו כאשר היקף העסקה לא נקבע במפורש על ידי הצדדים.

החלק הראשון של הדיון עסק בנכסי דלא ניידי הבסיסיים של תקופת המשנה: בית, חצר, בית בד, בית מרחץ, עיר ושדה. בפרק החמישי התעוררו שאלות מורכבות יותר, כאשר החפצים שנמכרו היו בעלי יכולת תנועה, צמיחה והשתנות כלשהי: ספינה, קרון, בקר, חמור, כוורת ושובך, אילנות בשדה, זרעים האמורים לצמוח ויין העלול להחמיץ. ברמת הפשט הדוגמאות הללו עוררו אצל הקונה ציפיות כלשהן בכל הנוגע לאופן קיום העסקה; ברובד עמוק יותר הדוגמאות מצביעות על תכונה דינאמית השורה במרקם היש.

בית חי, קבר חי

שורת הבירורים המגדירה את זכויות הצדדים וחובותיהם מסתיימת בכמה תמונות חיים המשרטטות במובהק את הדינאמיות שביסוד תרבות האדם. אדם מוכר "מקום לחברו לבנות לו בית" – ביטוי עמום לחלוטין, כולו פוטנציה, כולו עתידיות: מה יכול האדם לחולל באותו "מקום"? על איזה בית מדובר, ומהן מידותיו המוסכמות על פי נורמות השוק? המשנה מספקת את הדוגמאות, לכל אחת מידות משלה - הוא יוכל להקים מאהל באותו "מקום" כדי לחתן את בנו, לבנות בית ולהושיב בו את בתו האלמנה, לגור בו בעצמו בצמצום או לגור בו ברווח, ואף להקים פלטרין ולהושיב בו שרים ומלכים. מרחב ה"המקום" הנו כמרחב דעת האדם ורצונו.

אם אדם מכר שטח משדהו לשם שימוש כ"דרך" אך לא הגדיר כמה נמכר - שוב, הכול תלוי ברצונות. מי ישתמש בה, לאיזו מטרה, לאן תוביל הדרך? "דרך היחיד - ארבע אמות (כ-2 מטר); דרך הרבים - שש עשרה אמות (כ-8 מטר); דרך המלך – אין לה שיעור". ה"דרך", כמו ה"מקום", תוגדר על פי הצרכים המשתנים ומתוך בחירת היעד שביסוד כל "דרך".

והנה מגיע המהלך כולו לחידוד מפתיע: "דרך (אל) הקבר – אין לה שיעור". מה פשר ההקבלה שבין "דרך המלך" לבין "דרך הקבר" שמעצב עורך המשנה?

אפשר לחשוב על אפשרויות שונות להסביר את ההקבלה המפתיעה. אנו נלך עם עורך המשנה שמיד יוצר עבורנו הקבלה נוספת כסיומת למהלך שלושת הפרקים - "המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר" כהקבלה לפתיחת פרק זה, "מקום לבנות לו בית".

ברובד הפשט השאלה הנשאלת היא מה נכלל בעסקה אם לא פירשו הצדדים את היקף "מקום הקבר". ברובד העמוק יותר מסתבר ש"מקום הקבר" כמו "מקום הבית" הוא דבר חי ונושם. מידות הקבר המקובלות מצטמצמות ומתרחבות על פי צורכי החיים המשתנים שהוא מכיל. יתר על כן, נדמה שעל פי ההקבלה במשנה, קבר, כמו בית חתנות, עשוי להצמיח גם חיים חדשים.

קומפלקס קבורה

ראייה מיוחדת זו, המשבצת את הדיון על אודות מידות הקבר בסמיכות לדיון על מידות בית ודרך, מתגלה במחלוקת בין חכמי המשנה לגבי הגדרת הסטנדרטים של מידות הקבר. אך מה יש כאן לדון; הרי "קבר" אמור להכיל את גווייתו של אדם ותו לא?!

מנהג הקבורה של אבותינו בארץ ישראל היה שהרוכש "מקום" לקבר, כמו אברהם עצמו, קונה שטח לכרות בו "מערת קבורה". על פי שיטת חכמים המובאת במשנה, הסטנדרט שנקבע עבור חלל המערה הוא כשני מטר על שלושה מטר וכשני מטר גובה. מתוך חלל המערה הרוכש זכאי לחצוב בסלע שמונה כוכים – שלושה בכל צד ושניים כנגד פתח המערה. מידות הכוכים יהיו כשני מטר אורך, כשבעים סנטימטר גובה וכשישים סנטימטר רוחב. לעומת זאת, רבי שמעון בר יוחאי סובר שהרוכש זכאי לכרות מערה של כשלושה מטר על כארבעה מטר ושני מטר גובה. מתוך חלל המערה זכאי הרוכש לחצוב בסלע שלושה עשר כוכין – ארבעה בכל צד, שלושה כנגד הפתח ושניים נוספים (חכמי הגמרא נחלקו לגבי מיקומם).

התרחבות זו של מידות "הקבר" הרבה מעבר למקובל אצלנו איננה ממצית את כל התמונה. המשנה ממשיכה לקבוע שעל פי שתי השיטות זכאי הרוכש "מקום לקבר" לעשות "חצר" לנושאי מיטת הנפטר בכניסה למערה ולפתוח מערות קבורה נוספות מתוך החצר. לפי חכמים אפשר לפתוח עוד מערת קבורה ("שכונות קבורה" על פי ניסוח הגמרא), כך שמתקבלים יחד שישה עשר כוכים. לפי רבי שמעון ניתן בסך הכול לבנות ארבע מערות, המכילות לא פחות מחמישים ושניים כוכים.

לא ברור מניסוח המשנה מיהו הרוכש של "מקום לקבר" – חברה קדישא, נציגי קהילה אחרים, אולי בני משפחה אחת? - אך ברור לחלוטין שהמושג "קבר" בתקופת אבותינו שחיו בארץ ישראל שונה באופן רב מהמקובל אצלנו. במציאות זו, גם "הקבר" - כמו הבית והדרך - יש בו מעין "חיים", התרחשות כלשהי עבור המתים, ושמא עבור אלו החיים. מה פשר "שכונת קבורה" שכזו?

מנהגי הקבורה הם אחת ההשתקפויות המהותיות ביותר לשורשי הרוח של כל תרבות. בהקשר היהודי ערך "כבוד המת" - כבוד הנפטר בפרט וכבוד צלם האדם בכלל המוענק על ידי יחס הכבוד שזוכה לו גופו של הנפטר – הוא ביטוי מהותי לתפיסת העולם לאורך הדורות. הדגשת אלמנטים חשובים במבנה מערת הקבר ובכוכים שנחצבו בה בסוגיית הגמרא בדף קא-קב משקפת ערך זה ומעצבת אותו.

- אסור שכוך אחד ייגע במשנהו. כל מת חייב לקבל את מקומו הייחודי ללא כל הפרעה. האדם נשאר בקדושת צלמו, מה שמתבטא באינדיווידואליות שלו.

- המת חייב להיות שכוב ולא עומד, כדברי רבי יוחנן, שלפיהם חמורים נקברים בעמידה (בניסוח החריף עוד יותר בתלמוד הירושלמי, מובא שאפילו כלבים לא נקברים בעמידה).

וכי מה משנה לגוף האדם אם "מנוחתו עדן" תהיה בזקיפות או ש"ינוח עד קץ הימין" בשכיבה? כמו עצם מעשה הקבורה האמור לשמור עד כמה שאפשר על צורת הגוף, לפחות על צורת השלד, ההשכבה מלמדת שהמתים לא סיימו את מסעם בעצם פטירתם, עוד יקומו ויעמדו בדין; ואם יזכו בדין יחיו חיי נצח, בגוף. בינתיים, בפסק הזמן שבין החיים לחיים, קיים ניתוק מכוון מהמציאות הפועלת והיוצרת עלי אדמות, מהמקום שאותו שטף האדם ברצונותיו ובפעולותיו. ללא זקיפות המלמדת על רצון ושאיפה, ישכבו, ינוחו ויחכו לדינם.

- אם יש לשמור ככל האפשר על הגוף, בוודאי יש לדאוג שלא ייפגע ושלא יתנוול.

קבורה שנייה

יסודות אלו המעוצבים בסוגיה מוכרים לנו היום מתוך מנהגי הקבורה וההלכות הקובעים את צורת הקבורה. אך מה פשר הדיון המשנאי? לשם איזו מטרה יצרו אבותינו בארץ ישראל "שכונות קבורה" בתוך מערות מסתעפות? כדי להבין את הרקע לנאמר במשנה יש להתבונן במנהג קבורה מיוחד שהתקיים לאורך דורות רבים בארץ ישראל – מנהג "ליקוט עצמות".

"מנהג ליקוט עצמות נזכר פעמים רבות בספרות התלמודית והממצא הארכיאולוגי מלמד שבשלהי הבית השני, מאז התקופה ההרודיאנית ועד סוף המאה השלישית לספירה (תקופת המשנה והתלמוד הירושלמי) נהגו יהודי ארץ ישראל, כעבור שנה מיום הקבורה, לשוב אל קבר המשפחה, ללקט את עצמות הנפטר ולהעבירן לגלוסקמות או לכוכים שעמדו לקבורה שנייה. במערות הקבורה נחצבו כוכים, שבהם הונח הנפטר בארון או ללא ארון למשך שנה – וזו קבורה ראשונה – ועל רצפת חדר הקבורה או בכוכים מיוחדים הונחו גלוסקמות אבן שבהן הונחו עצמות המת שלוקטו כעבור שנה מיום הקבורה הראשונה – וזו קבורה שנייה.

מנהג ליקוט עצמות וקיום קבורה שנייה כחלק מסדרי קבורה ראויים אינו מעשה שיש עמו הנאה ואין הוא קל לביצוע, בוודאי לא מהבחינה האישית-פסיכולוגית. מכיוון שמנהגי קבורה מתקיימים לאורך דורות רבים הופעת מנהג ליקוט עצמות מעורר תהייה. התהייה מתעצמת על רקע הידיעה שבימי בית שני הורחב תחומן של הלכות הטהרה ומצוות אלו הפכו לחובה שרבים נהגו לפיה (ד"ר דורית גד במאמר שהתפרסם באתר "חופש" בחורף 2003).

מנהג מיוחד זה קשור לכוונת המקרא המזכיר בתיאור פטירתם של האבות בספר בראשית את הביטוי "ויאסף אל עמיו". לאחר מות האדם מתחברת נשמתו המתנתקת מהגוף עם נשמות "העם". המובן הראשוני של השימוש של הביטוי "עַם" במקרא הוא בני משפחה היוצרים עבור האדם החי מעטפת של קיום מעבר לצמצום של דור אחד. במקביל לנעשה בנשמה, מנהג ליקוט העצמות והקבורה השנייה הפך את מערת הקבורה המשפחתית לשכונת דרי העולם לדורותיו על יד שכונות החיים.

לחדש את המשפחתיות בקבורה

המוות מנתק כל דור מהקודמים לו ומהבאים אחריו, אך המציאות התשתיתית של החיים איננה תואמת פירוד זה, שהרי הדורות החיים בצוותא עלי אדמות בכל זמן נתון קיימים כהמשך ממשי של אלו שבאו לפניהם. אלו שהלכו כבר למערה המשפחתית נמצאים ממש בגופם ובנפשם של אלו החיים מחוץ למערה בבתיהם השונים, העמלים בשדות ובבתי הבד והעוברים בדרכים ממקום למקום לשם מימוש רצונותיהם. מערת הקבורה מתפשטת ומסתעפת בזמן כהשתקפות אמיתית של משפחה שבה מתקיימת הברכה המקראית "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם".

אחת הטרגדיות של נדודי הגלות הייתה התחושה של "אין מקום". מתוך כך נשכח מנהג מיוחד זה והתקבל המנהג של קבורה זוגית ללא התחברות הדורות. הרי מי ידע מתי יקומו וילכו למקום חדש, לבתים אחרים, למקומות קבורה ללא המשך בזמן, ללא עבר וללא עתיד. כחלק מהחזרה ל"מקום", כביטוי ממשי לתחייה שמתוך עיצוב תודעת "מקום", חידוש מנהגי הקבורה של אבותינו שחיו כאן בעבר מהווה נדבך חיוני ביותר למחיקת התחושה, הנשארת תקועה בתוך נפשותינו, שאנו עם הגולה ממקום למקום.

נקבע לאחרונה בחלק מבתי הקברות בארץ שבגלל בעיית מקומות קבורה נקבור את מתינו זה מתחת לזה וזה מעל לזה, עדיין בקבורה של יחידים או של זוגות. אחד הביטויים החדים לחידוש קיומנו כעם עצמאי בארצו הינו חידוש הפן הפיזי של כוונת המקרא, "ויאסף על עמיו". האם לא נכון יהיה לתת לכל משפחה קומה מעל קומה מעל קומה בתוככי האדמה? כך יוכלו אלו החיים לחוש בממשות את המשכיות הקיום בארץ מדור דור, כאשר ייקברו או יבקרו את מתיהם.