הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

בבא בתרא לח ע"ב

"אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזיקין בנכסי בורח. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי למחות בפניו הוא צריך? ורב מאי קמ"ל? מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והאמר רב: מחאה שלא בפניו הויא מחאה! רב טעמא דתנא דידן קמפרש, וליה לא סבירא ליה. ואיכא דאמרי, אמר רב יהודה אמר רב: מחזיקים בנכסי בורח. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא, וכי למחות בפניו הוא צריך? ורב מאי קמ"ל? מחאה שלא בפניו הויא מחאה, והא אמרה רב חדא זימנא! אלא הא קמ"ל, דאפי' מיחה בפני ב' שאין יכולין לומר לו - הויא מחאה; דאמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: מיחה בפני שני בני אדם שיכולים לומר לו - הויא מחאה, מיחה בפני שני בני אדם שאין יכולין לומר לו - לא הויא מחאה. ורב? חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה. אמר רבא, הלכתא: אין מחזיקין בנכסי בורח, ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. תרתי? לא קשיא: כאן בורח מחמת ממון, כאן בורח מחמת מרדין".

סוגיה מרתקת האם מחזיקים בנכסי בורח או לא הגמרא מנסה להראות שאין מחלוקת) מחלוקת רב ושמואל כאשר רב אומר שלא מחזיקין בנכסי בורח (לפי האיכא דאמרי לדעת רב כן מחזיקים בדיני בורח) ואילו לדעת שמואל מחזיקין בנכסי בורח. בסופה של הסוגיה פוסקים שאין מחלוקת שישנם שני סוגי בורח. האחד בורח מחמת נפשות – אם יתפשו אותו יהרגו אותו שבמציאות כזו הוא מפחד למחות, וממילא לא שייכת חזקה בשדהו. לעומת זאת בורח מחמת ממון, שיכול למחות שלא במקומו, הרי חייב למחות, ואם לא מחה, הרי שלמחזיק בקרקע ישנה טענת בעלות.

בתלמוד הירושלמי מובאת אותה סוגיה כאשר הרעיון בעיקרו הוא אותו רעיון. אם הייתה אפשרות למחות, וכנראה במקרה של ספר מלכים – האשה השונמית, היה אפשר למחות שכן לא מדובר בבורח מפני נפשות, אלא מפני ממון, הרי שעצם העובדה שלא התבצעה מחאה, מאפשרת לנו להחזיק בנכסי הבורח.

תלמוד ירושלמי בבא בתרא ג, ג:

"רב אמר אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ שמואל אמר יש חזקה לבורח ויש חזקה מארץ לארץ. אמר רב נחמן בר רב יצחק קרייא מסייע למה דמר שמואל [מלכים ב ח ו] ויתן לה המלך סריס אחד וגומר".

מהתלמוד הירושלמי עולה שאנו נשארים במחלוקת רב ושמואל אולם מה שיותר חשוב זה הלימוד מספר מלכים. בו נאמר שהאישה השונמית צעקה אל המלך שלקחו את שדה (לאחר שאלישע הנביא אמר לה שבגלל הרעב עליה לעזוב את הארץ, ואכן היא עזבה לארץ פלשתים למשך 7 שנים). משמע שבדין לקחו את שדה כיוון שהיא לא מיחתה.

ממקור זה של הירושלמי עולה גם כיצד מלך יכול בפועל להפקיע רכוש של יהודים, כדי לגרום לצדק גדול יותר (בדין תורה ברגע שהאדם לא מחא הפסיד את זכותו, למרות שיכול להיות בהחלט שהקרקע היא שלו. במקרה זה היה ברור לכל שהאישה השונמית דוברת אמת, והמלך בסמכותו השיב את הצדק על כנו.