הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

מה לי לשקר במקום עדים

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא לג ע"ב

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי,
האי אייתי סהדי דאבהתיה הוא, והאי אייתי סהדי דאכל שני חזקה,
אמר רב חסדא: מה לו לשקר?
אי בעי א"ל: מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה.
אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן.

1.
משמע שרב חסדא סובר שכן אומרים מיגו במקום עדים.

2.
לפי הרשב"ם משמע שלפי רב חסדא מאמינים לגמרי למשתמע מטענת המיגו, ולא מקבלים את העדים.

3.
לפי תוס' רי"ד משמע שגם לפי רב חסדא לא מאמינים לו ממש נגד העדים, אבל כן מתרצים את דבריו אפילו בדוחק באופן שלא יסתרו את דברי העדים.

3.1
האופן הדחוק הוא, שמפרשים את דבריו - "של אבותי" - שכוונתו שהוא קנה את הקרקע מהמערער כך שלפי הבנתו היא שלו - "כאילו היתה של אבותי". כמו דברי הגמרא לעיל מסכת בבא בתרא דף לא עמוד א: "...דאבהתך היא, וזבנתה מינך, והאי דאמרי לך דאבהתי - דסמיך לי עלה כדאבהתי"

3.2
חריג לכלל שאין אומרים מיגו במקום עדים:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, הפה שאסר הוא הפה שהתיר [המתחיל בטור תשכב]:

יש מהראשונים סוברים שנאמנים ופטורים מלשלם, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר202, ואף על פי שמיגו במקום עדים אין אומרים203, הפה שאסר מועיל204. ויש סוברים שחייבים לשלם205.

4.
הערה: מהלשון בגמרא "אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא" משמע שבדברי רב חסדא יש סברא הגיונית אלא שאביי ורבא לא מסכימים לה.