שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
שירת/תפילת הבנות לבנות בית
חמשה-עשר באב ויום-הכפורים נקבעו כימים שבהם יש להדגיש באזני הבנות את תפקידן הנעלה - עקרת-בית, שתשכיל לבנות את ביתה כשהוא מושתת על אדני-התורה ויראת-ה'.
תפקידה של בת ישראל - כל כבודה בת-מלך פנימה, הוא כבד ואחראי, תפקיד מתמשך וקשה, שאין בו הפסקה ומנוחה. ללא החדרת מטרה נעלה זו ללב, ולחזור פעם אחר פעם על המעלה של תפקיד זה, ועל התוצאות הנפלאות שרק המתמידה במשימתה עתידה לזכות, ללא כל זאת, לא ניתן להטיל על הבת הצעירה, פתאום ביום נשואיה את כל התפקיד במלואו, היא לא תעמוד בו, לכן דווקא בימים נכבדים ונעלים, מצאו את ההזדמנות לאסוף את בנות ישראל הכשרות, להוציא אותן אל מחוץ להמולת העיר, להרקיד אותן שם במחול, שבו בכל שנה ושנה מלמדות המבוגרות את הצעירות, על מה לשים את הדגש לקראת הנישואין.
כאשר הבנות עושות זאת בינן לבין עצמן, תוך כדי שירה וריקוד, כשאוירה קדושה אופפת, יש בכך משום הקניית אוירה טבעית למשימות קשות, הרבה יותר מאשר אילו זה יבוא כהוראה והנחיה.
האוירה ההדדית של כל בת צעירה המגיעה שמה ומוצאת עצמה מוקפת בבנות גילה, השואפות בכל ליבן הטהור לבית של תורה ויראת-שמים, כל אחת תיסחף באופן טבעי לאוירה קדושה זו, ותתאים את רצונותיה אל הכלל, אל המחנכות, אל המדריכות, אל האמהות, אל החכמות ואל בעלות הניסיון, דבר שכיום מכנים "דינאמיקה קבוצתית". כאשר בת מוקפת בסביבה כל כך תומכת ונלהבת למטרת נישואים קדושים, חיי הקדושה הטהורים אכן הופכים להיות משאת נפשה, ולא רק סיסמא שדופה שאילפו אותה לדקלם.
קדושת הבית כקדושת המקדש
לשם גיבוש ערכי בית נעלים, נבחרו הימים ט"ו באב ויום-הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בבגדי לבן אחידים ולא צבעוניים, כדי שאחת מהן לא תתבלט על האחרות. בגדים אלה היו שאולים, גם העשירות שהיו להן בגדים מפוארים, לא באו בבגדיהן, אלא שאלו בגדים מבנות אחרות, כדי שלא לבייש את מי שאין לה בגדים יפים, ולאבא שלה אין די ממון כדי להלבישה בבגדי תפארת, צחים ומבריקים.
כך יצאו הבנות הצנועות לשיר ולהתפלל בין הכרמים על מציאת זיווג הגון.
נושא זה למד הרב א. א. דסלר ז"ל וכה דבריו:
אנו עומדים ותמהים:
ביום הכפורים?!
לשדך שדוכים?!
ולחול בכרמים?!
עיני הבדולח של חז"ל ראו תמונת עולם אחרת. חכמי התורה מבינים את העולם בצורתו האמיתית. מחולות אלה מנויים בין הדברים הקדושים שבטלו מאז חרבן בית-המקדש, יחד עם העליה לרגל, הקרבת קרבנות וכדומה.
על הפסוק: "בתולתיה נוגות, והיא מר לה" (איכה א/ד), מבאר בתרגום: קינה זו היא על ביטול מנהגים קדושים בעם-ישראל, שהאחד מהם הוא הפסקת מחול הבנות הכשרות.
שומה עלינו ללמוד נושא זה בעינים פקוחות, כמו שלומדים תורה, ולא כפי שמתבוננים במעשה או שומעים על מנהג מעורפל.
מה היה "יום- טוב" של יום-הכפורים? השמחה היתה משום מחילת עוונות. שמחו בטהרה כשהרגישו בכפרתם בעבודת יום-הכפורים. בשמחה זו השכילו להשתמש כדי לשדך שידוכים לשם-שמים, כי קדושת השידוכים וקדושת יום-הכיפורים היתה שווה אצל קדמונינו, כה גדולה היתה קדושת הבית.
גם כיום אצל בני אדם איכותיים, הרצינות שבה הם ניגשים לבנות את ביתם היא מעין "ימים נוראים", המלאים בקדושה ובהוד.
את השמחה ידעו חכמינו לנצל כדי למצוא שידוך הגון, מתאים ולשם-שמים.הם השכילו להשתמש בקדושת יום-הכפורים כמנוף, לחפש שידוך מבלי שיתערבו להם נגיעות אישיות ופניות שלא לשם-שמים, דבר שבמרוצת השנה יותר קשה לעשותו, כי צריך להיות ברמה רוחנית מאד גבוהה כדי שמעמד חברתי, עושר ויופי חיצוני לא יסנוורו את העינים מלמצוא את השידוך המתאים. בהשראת יום-הכיפורים קל יותר להתנתק ממחשבות חיצוניות אלה.לכן אין יום יותר מתאים מאשר יום הכיפורים. רק אז אפשר להתרומם מעל החמריות, ולהביט אל העתיד בעינים רוחניות (מ"מ-ד 180).
יום-הכפורים - יום-מחילה
החכמים שואלים: יום-הכפורים, מובן שהוא יום שמח, כיון שהוא יום סליחה ומחילה. גדולה השמחה בלבו של היודע שכל טעיותיו נמחקו, ומעתה יכול הוא להתחיל "דף חדש", ללא ההיסוסים והמעידות שליווהו בטרם נמחלו העוונות. מי שחשוף ללא הרף לביקורת, לאיום ולהרגשת שפלות, אינו יכול להתעודד לבנות את עצמו באופן חיובי, אלא מחמת הפחד מעורכי הביקורת, הוא ישתדל לעשות את מעשיו הרעים בצנעה, ויתרגל לעובדה שבין כך ובין כך איש אינו מרוצה ממעשיו, ובחוסר איכפתיות הוא ימשיך לעשות מעשים שאינם טובים.
אבל היודע כי כאשר נכשל וטועה, אין הדרך הטובה נעולה בפניו, עובדה זו נוסכת בו עדוד ורצון להיות טוב יותר, וממלא את הציפיות ממנו, כפי שאמר דוד המלך: "כי עימך הסליחה למען תִּוָּרֵא" (תהילים קל/ד). כלומר: אנו פוחדים ממך מפני שאתה סולח. באופן שטחי אפשר לשאול: הרי אם הקב"ה לא היה סולח, היינו פוחדים יותר?! אך למרבית הפלא אין הדבר כן, אילו הקב"ה לא היה סולח לאף אחד אף פעם, ואיש לא היה מצליח לנקות כתם קל שנעשה בשגגה, היו בני האדם מתייאשים מלנסות למצוא-חן בעיני הקב"ה, אלא מחליטים בעצלנות שאנו בין כך ובין כך רעים, ואין לנו סיכוי להיות טובים יותר. אבל עתה, שאנו יודעים כמה הקב"ה סולח ורחום, איש אינו רוצה לאכזב את האמון שמעניקים לו, ואת הציפיות שתולים בו. אם יפול, ימעד ויכשל, ימשיך הקב"ה להתייחס אליו בחמלה ובאהבה, יביא לו עוד יום כיפור, כדי להתחיל שוב מחדש, יעזור לו לקום ולהמשיך לדבוק במטרתו. ידיעה זו נוסכת המון כח ודבקות במטרה, ומציפה את הלב בשמחה אמיתית.
על-כן שמחה של ניקיון-נפש שבא ביום הכפורים היא שמחה יותר גדולה מכל שמחה אחרת שניתן להעלות על הדעת, והיא דומה להבראתו של חולה במחלה קשה, ועתה קם על רגליו, אחר שהיה מרותק למטת חליו (יומא פו/א). יום כפור הוא יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אחר שהקב"ה אמר למשה רבינו: "סלחתי כדבריך", על חטא העגל (במדבר יד/כ). על-כך נאמר במשנה: "ביום חתונתו - זו מתן תורה", לכן ברורה שמחת ה"חתונה" של יום-הכיפורים, שהוא יום המוסיף הרבה מיטען רוחני חיובי באחת ה"תחנות" החשובות שאנו פוגשים במעגל השנה.
הותרו השבטים לבוא זה בזה
יש לשאול: "האם הגזירה שבת יורשת נחלה לא תנשא לבן שבט אחר, היא טובה או שאינה טובה"? אם היא טובה, מדוע עשו יום-טוב כשהיא התבטלה? ואם אינה טובה, מדוע גזר אותה משה רבינו? אם מראש קבע משה רבינו שכל בת יורשת נחלה לא תתחתן עם בן-שבט אחר, כדי שלא תיסוב נחלה משבט לשבט, ובגלל אילוצים אלה ואחרים החליטו שמעגל השידוכים אינו רחב דיו, ויש לפרוץ את מחסום השבטים, אם אכן זו הסיבה, אין כל מקום להתפרצות גלי-שמחה, אלא כמו שתמיד - מבצעים אילוצים בלב-כבד. מה השמחה של שבירת מסגרות?
התשובה: לזמן הקצר של הכניסה לארץ-ישראל נכון היה לאסור ניידות בין השבטים, כדי שכל אחד יתאמץ למצוא את מקומו בנחלתו. אבל אחר שכבר עבר דור הכובשים ודור המחלקים את ארץ- ישראל, בהם אפשר אולי למצוא מי שאינו מרוצה מהנחלה שלו, כי עדיין לא התרגל אליה, אצלו קיים חשש שהוא ילטוש עינים לעבר נחלת שבט אחר, מתוך שיחשוב שאולי שם ימצא יותר רווחה - "הדשא של השכן"! לכן צריך היה להשאיר כל אחד ואחד בנחלתו, וללמד אותו להכיר את הצדדים החיובים שבנחלתו (ראה מגילה ו/א: "זבולון מתרעם על מידותיו"). אבל בני הדור השני, כל אחד ואחד מהם כבר נולד בנחלתו, באופן טבעי הוא כבר מאוזרח היטב בארצו ומקושר אל נחלת אבותיו, איש מהם לא יסכים לעזוב את מקומו, כדי לחפש שידוך ופרנסה בנחלה אחרת, או בגלל כל סיבה אחרת. כל אחד נאחז בנחלת אבותיו, מכה שורש במקומו, שם מחפש אשה, שם מוצא את פרנסתו, שם רוצה לגור ולחיות, ו"חן המקום על יושביו" (סוטה מז/א). על-כן, מעתה אין חשש של מנוסה המונית, שכל אחד ינסה לברוח ממקומו ולחפש את מזלו בנחלת שבט אחר, לכן מעכשיו ניתן כבר לאפשר ניידות בין בני השבטים, כי בין כך ובין כך איש לא יזדרז לברוח ממקומו, אף על-פי שהשערים פתוחים לרווחה, הכל ישארו במקומם.
בכל זאת ניידות זו טובה למי שזקוק לה, כי בכל מקום קיימת גם קבוצה קטנה של חריגים ומיוחדים,
או אנשים שיצא עליהם בילדותם שם-רע, חזרו בתשובה, ורוצים לפתוח דף-חדש במקום רחוק, ללא משקעי העבר, ולהתחיל חיים טובים היכן שאיש אינו מכיר אותם, "משנה מקום משנה מזל". לשם-כך טוב להם להגר לנחלת שבט אחר.
או בעלי מיגבלות גופניות וכדומה, שצריכים למצוא להם זיווג הגון אצל אלה שתואמים להם, ונמצא אחד כזה בשבט האחר. אם גם אותם ינעלו בתוך המסגרת המצומצמת, ולא יאפשרו להם למצוא בן/בת זוג מתאימים במעגל הצעות רחב יותר - מחוץ לגבולות המוגבלים של השבט, לא בנקל הם יצליחו למצוא לעצמם זווג מתאים, על-כן למענם צריך להרחיב את הגבולות, ובאופן טבעי קל יהיה להם למצוא חריגים דומים ומתאימים. בגללם אפשר להגדיר את שבירת המחסומים הזו כיום-טוב, כי כבר חלפה תקופת ההסתגלות שמפניה חששו בני דורו של משה רבינו, ומעתה רק טובה וברכה יכולה לצמוח מהמפגשים הבין-שבטיים.
הסבר זה ישפוך אור בוהק על גודל ההתחשבות ההדדית הקיימת בעם ישראל. החריגים עצמם הרי לא קבעו יום טוב. אלא זו היתה שמחה ספונטנית מצד כל העם, שהביע שמחה בהרחבת אפשרויות העזרה לנזקקים ונצרכים.
בט"ו-באב נפתחו עוד בתי-מדרש
עם תחילת הקיץ היו הכהנים פושטים על היערות והחורשות שסביב ירושלים, ואף ליערות הגליל הגיעו, ובמשך כל הקיץ הם עסקו בגיזום עצים והובלתם ירושלימה, לצורך הקרבנות. מלאכה זו נמשכה עד ט"ו באב, ומעתה נותר לכהנים זמן פנוי ללמוד תורה, ועל כך נערכה השמחה הגדולה, המוגדרת כ"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב".
כאן רואים אנו את אהבת התורה העצומה שיקדה בלב עם ישראל. הכהנים שנאלצו לצאת לעבודת הכריתה, עשו זאת ברצון, הזיעו קיץ שלם, והקדישו עתים לתורה בשעות בין הערבים, כשהם כבר עייפים. אבל משהגיע ט"ו באב, והפסיקו את מלאכתם, מתחילים הכהנים הללו ללמוד תורה מהבוקר ללא הפרעה.
הצטרפות קבוצה זו למעגל הלומדים גרם להתפרצות שמחה בקרב כל עם ישראל, עד שכעבור דורות רבים עוד הדהדה בלב, והכל יכולים היו להעיד: "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב". מי שראה את השמחה העצומה של החזון אי"ש כשסיפרו לו על פתיחת עוד ישיבה בארץ ישראל, או הקמת עוד כולל אברכים, באיזשהו מקום מרוחק בנגב, רק מי שראה אותו בוכה מרוב אושר, יוכל להבין את הנאמר כאן על השמחה הגדולה שאחזה בלב כל עם ישראל על הוספת עוד כולל של כהנים, ומעתה נוסף עוד בית מדרש אחד (בשם הגר"נ קרליץ שליט"א).
שמחה של סיום מעשה-מצוה
השמחה בסיום מלאכת כריתת העצים היא כמו סעודת מצווה שעורכים בסיום מסכת ובשאר גמר מלאכת קודש, גם כאן הסתיימה מלאכה של הכנת עצים לשנת עבודה בבית- המקדש, לכבוד סיום זה נעשתה השמחה.
מדוע עשו "סיום" באמצע עונת הקיץ? למה לא המשיכו לכרות אחר ט"ו באב? והרי הקיץ בעיצומו! עדיין רחוקה עונת הגשמים!
כיון שהגיע חמשה-עשר באב, כבר מתחיל היום להתקצר והלילה להתארך, וגם ערפילים כבדים נערמים בגאיות, ומוסיפים לחות באויר הלילה. מאז כבר תשש כוחה של חמה, וכשהיא כבר נחלשת, אין העצים שנכרתים אחר-כך עשויים להתייבש כראוי.
החדשיים שנותרו עד עונת הגשמים, אינם ראויים ליבוש עצים, כי בתקופה זו מתחילה כבר השמש לנטות דרומה, והיא אינה מקרינה באופן ישיר כמו בתחלת הקיץ, והחום הכבד המורגש בארץ-ישראל לקראת סוף הקיץ, אינו בגלל השמש היוקדת, אלא בגלל הלחות הכבדה הבאה מהים, חום הביל זה מתיש אמנם את האדם, ועליו נאמר שסוף הקיץ קשה מעיצומו של הקיץ (יומא כט/א). חום לח זה אינו מייבש כראוי את העצים, העצים החשופים לשמש אמנם מתייבשים קמעה, אך בערב סופגים שוב את הלחות שבאויר. לכן אין להמשיך בקציצת העצים אחר ט"ו באב, כי היבוש שלהם לא יספיק להיגמר תוך חדשיים, עד חג-סוכות שמתחילה עונת הגשמים, ומתחילים להזכיר את הגשם בתפילה.
מט"ו באב מתחיל הלילה להתארך
אמנם כבר שבועות אחדים לפני-כן התחילו הלילות להתארך. משבעה ביולי, שיוצא ברוב השנים לפני ט"ו באב, אלא שאחר ימים אחדים שהלילה מתארך, מתחילים כבר לשים-לב לכך, בעוד שמיד בתחילה, אין הלילה מתארך אלא בשניות אחדות, ואפשר לדעת זאת רק על-ידי מכשירי מדידה.
מכאן והילך המוסיף בלמוד תורה, הקב"ה יוסיף לו חיים! גם באופן פיזי ומעשי, שיאריך ימים בבריאות איתנה, וגם שיזכה למלא את הימים שלו בתוכן עשיר וטעם אכותי ואמיתי. ומי שאינו מוסיף בלילות אלה בלמוד תורה - ימות בטרם עת!
מה זו הלשון החריפה?
בלילה הרגוע והשליו ניתן להתעמק בחכמת התורה באין-מפריע, לכן הרוצה לזכות בכתר התורה ובחכמתה, לא יאבד אפילו לילה אחד מלילותיו בשינה (רמב"ם ת"ת ג/יג).
חכמת התורה בטהרתה היא זו שמביאה אריכות ימים, ולא כפי שיש הטועים לחשוב שאם על התורה נאמר: "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה" (תפילת ערבית). הרי שכל שורה וכל מילה מהוים סגולה לאריכות ימים, אין הדבר כן! אמנם כל שורה וכל מילה הם מצוה, ויש בכוח המצוות להעניק הרבה ברכות, שגם אריכות ימים היא אחת מהן. אך אריכות הימים המיוחדת של לומדי התורה, אינה ממוקדת בספירת המילים והאותיות, אם כי זו מצווה מעולה (מורחב בנפה"ח). אורך החיים של לומדי התורה הם החיים האיכותיים של השקועים בתורה בכל נימי נשמתם, הם גם יזכו לחיים מלאי תוכן וגם ארוכים באופן מעשי, ואיש מהם אינו עתיד להאסף בטרם-עת, חלילה.
חכמת התורה היא זו שמביאה אריכות ימים, כנאמר: "אורך ימים בימינה" (משלי ג/טז). פירש רש"י למתעמקים לדעת את סודה, כלומר: הוגים בה בעמל ויגיעה כדי לרדת לעומק חכמתה.
הלילה מתארך כדי להוסיף בלימוד התורה.
בגלל שעיקר לימוד התורה הוא בלילה, ברור שהמפסיד את חכמת התורה הנרכשת בלילה, אינו מפסיד בכך רק מצווה, וגם לא מפסיד רק את תמצית טעם חייו, אלא את החיים בעצמם הוא מפסיד! ערכה המספרי של המלה "חיים" ושל המלה "חכם" זהה בגימטריה. לימוד התורה בלילה מביא חכמה ודעת בלב הלומד, ממילא מתגברת בקרבו אהבת ה', דיקדוק במצוות ודביקות בדברי ה'. כל המעלות הללו מזכות את העוסק בתורה באריכות ימים, כנאמר: "לאהבה את ה' אלקיך, לשמוע בקולו, ולדבקה בו, כי הוא חייך, ואורך ימיך" (דברים ל/כ). ממילא מובן שהנאמר על מבזבז את לילות החורף הארוכים, שהוא "יאסף", זו אינה קללה נמרצת, אלא צילום המציאות והגדרה חודרת למה שהוא עושה בעצמו.
שאינו מוסיף יאסף
חז"ל דייקו להשתמש על המוות של מבטלי התורה בלשון: "יאסף", כמו פרי שהגיע לגמר בישולו, שאוספים אותו, ככתוב: "ואספת דגנך" (דברים יא/יד), והזמן בו אוספים את פרי הקיץ נקרא "חג האסיף".
תפקידנו הוא להרבות כבוד שמים בעולם, רק דרך לימוד התורה יכולים אנו ליישם נכון את הסיבה שלמענה ברא אותנו הקב"ה, שאר העיסוקים שלנו אינם אלא אילוצים, לכן מי שאינו לומד תורה כשמתאפשר לו, ואינו מוסיף בלימודה כשהלילה מתארך, הוא מוכיח שאין לימוד התורה מטרת חייו. אבל מי שלימוד התורה בראש סולם ערכיו, לא יכולים דברים אחרים לגלוש אל תוך השעות הנוספות שהגיעו לו. לכן מי שאינו עוסק בשעות הנוספות בתורה, משמע שאת תפקידו בעולם הוא כבר סיים, על-כן באופן טבעי יש לאסוף אותו, כי הוא כבר לא עתיד להמשיך "להבשיל" ולהתקדם (מעשה אבות, אבות א/יג).
תקברנו אימו
כיצד יתבטא מותו של מבטל התורה? הרי כל אדם מת באיזה שהוא שלב, וגם המקדישים את כל עתותיהם לתורה, אינם חיים לעולם.
מותו של מבטל התורה יהיה טראגי ובטרם-עת, כי אמו תקברנו, דהיינו: שהוא ימות עוד לפני הוריו, זה נקרא למות בטרם-עת.
אמנם אין האם צריכה לעסוק בעצמה בקבורתו, גם מתנדבים מהקהל יכולים לעשות זאת. אף על פי כן הקולר תלוי דווקא באימו, לכן לא אמרו חז"ל: "יקברנו אביו", אף על- פי שאם ימות צעיר, גם אביו עתיד להשתתף בקבורתו, אבל העובדה שהוא אינו מקדיש את לילותיו ללמוד התורה, אשמה זו רובצת יותר על כתפי האמא, שלא השכילה להחדיר בו אהבת תורה, והרי זהו תפקידה, כפי שאמרו חז"ל: "נשים במה הן זוכות? בכך שהם דואגות ללמוד התורה של ילדיהן" (ברכות יז/א).
הנשים הן הבסיס ההתחלתי של החיים, והן נחשבות כמקבלי התורה בשלב הראשוני והבלתי מעובד עדיין (שמות יט/ג וברש"י שם). מהטעם הזה הן מקבלות את התורה בתמימות, באמונה, בהתרגשות ובאהבה, ובזכות הבינה היתרה שבהן, הן חשות בקדושת התורה גם בדברים הנשגבים מהשכל האנושי. את זה יכולה אם נבונה להחדיר בילדיה בעודם קטנים. לשם כך עליה לדעת כי הדרך היחידה לזכות בחיים, הן בעולם-הזה והן בעולם הבא, היא אך ורק על-ידי התחברות אל התורה הקדושה, אשר היא מקור כל החוקים הרוחניים המביאים חיים לאדם ולעולם. אכן התורה מאריכה את חייהם של הקשורים אליה, כנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג/יח).
כדי להביא את האדם למצב שהוא ישקיע את כל חייו בתורה, לא די לו להבין בשכלו שכך נכון וראוי לעשות, אלא עליו לחבר לכך את כל נימי הרגש הטבעיים שלו, זהו תפקידה הגדול של האמא היהודיה.
המחשבה השטחית רואה שתפקיד האמא מסתיים ברגע שבניה אינם זקוקים עוד לעזרתה, ובשלב בו אין הילדים סמוכים על שלחן הוריהם, אין הם צריכים גם את תמיכתה הרוחנית והנפשית של האם, שהרי הם גדלים בבית הרב, והופכים להיות בני ביתו עד שנחשבים כבניו (הקדמת הרמב"ם לזרעים). אין הדבר כן! לאורך כל החיים זקוק האדם לתמיכת אימו, ואף בשעות צער ומשבר, אין מי שיודע לנחמו כמו שתעשה זאת אמא רחמניה, כנאמר: "כאיש אשר אמו תנחמנו" (ישעיהו סג/יג). על-ידי סעד נפשי ורוחני זה משכילה אשת-חיל לטעת בבניה תשוקה לתורה ולחיים רוחניים אמיתיים. את כל הצער על שאמא לא חינכה נכון את ילדיה, קפלו חז"ל במשפט קצר אחד ואמרו: "תקברנו אמו".
אב-בן מבריאת העולם עד היום
ההיסטוריה האנושית אינה רחוקה כלל, שהרי מאז בריאת אדם הראשן ועד היום, שבעה אנשים קיפלו את כל העולם כולו, על ידי שראו זה את זה, וסיפרו זה לזה את מה שידעו, כך שמהיום עד אדם הראשון נמצאים סך הכל שבעה עדים המעידים שהם שמעו זה מזה את אדם הראשון מעיד בגוף ראשון: "אני הייתי יחידי בעולם, אותי ברא הקב"ה וציווה אותי לשמור את גן-עדן".
מאליהו הנביא והלאה כבר אין צורך לחפש מי ראה אותו, ומי ראה את מי שראה אותו, שהרי אליהו הנביא לא מת, אלא עלה בסערה השמיימה, ועדיין הוא קיים בתוכנו, ומתאפשר לו להגיע לכאן כמידי פעם בפעם, ולהעיד את מה שראה ושמע, ולאורך כל ההיסטוריה העידו צדיקים רבים שהם זכו לפגוש אותו.
גם אם היינו מנסים למשוך מסורת רצופה זו אך ורק עם אנשים חיים, די לנו בשלושים/ארבעים איש, ואין צורך בכמות גדולה של בני אדם, מפני שבכל דור ודור ישנם הזוכים לאריכות ימים מופלגת, נניח מאה שנים. כאשר זקן אחד כזה מתהלך בין ילדים, וכולם מלחשים זה לזה שהוא מאד זקן, והוא עוד זוכר מה אירע לפני שמונים ותשעים שנה. מִבֵּין הילדים הללו גם כן יהיו כמה שיזכו לאריכות ימים, ובעוד מאה שנים יתלחשו הילדים הקטנים על אחד מהם, שהוא מאד זקן ובצעירותו הוא ראה מישהו מאד זקן. כך אפשר לחלק את כל ההיסטורה לנתחים בני מאה שנה, ומאז שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, וזקנים רבים זוכרים עדיין את עמרם אבי משה, ועד היום לא עברו אלא כשלושת אלפים ושלוש מאות שנים, שהם סך הכל שלושים ושלושה אנשים המספרים לבניהם ולתלמידיהם את מה ששמעו מאבותיהם ומרבותיהם.
את כל ההיסטוריה כולה אפשר להכניס באוטובוס אחד, ועוד ישארו מקומות ישיבה!
כותב השורות אמנם אינו זוכר את סעודת המצווה של ברית המילה שלו, שהיתה בשנת תשי"ב, אבל המסובין שהיו שם מספרים על אורח זקן בלתי מוכר, ניצול שואה מרומניה, שנקלע לשם וסיפר שהוא זוכר שבצעירותו דרש פעם המלבי"ם בבית הכנסת שהוא התפלל בו. הנה מהיום עד המלבי"ם ישנה חוליה בודדת - איש קשר אחד ויחיד. כשיזכני ה' באריכות ימים, אוכל לספר זאת בעוד חמישים שנה, ובשנת תת"ך יהיה איש שבברית המילה שלו השתתף איש שראה את המלבי"ם.
מאידך יש לנו עוד ליווי שאמנם נפרש על פני יותר אנשים, אבל הוא הרבה יותר צמוד, מוחשי ומלווה תקופת חיים ארוכה. כאשר בשלחן משפחתי של ליל סדר מסובין אבות ובנים, סבים ונכדיהם. מאז שילד קטן פוקח את עיניו ומתחיל להבין בגיל שנתיים, הוא רואה את סבא-רבא יושב בראש השלחן, סבא בצד אחד ואבא בצד השני, והוא הקטן מזדחל בין הכסאות. כאשר ילד זה יהיה בן עשרים וחמש, וילדיו כבר יפקחו את העינים לראות שלחן של ליל סדר, יתכן שסבא-רבא כבר אינו חי, אבל סבא הינו כבר סבא-רבא לילד הקטן החדש, שגם הוא רואה ארבעה דורות של מספרים ביציאת מצרים. כאשר תינוק זה כבר יהיה סבא, ויזכה לשבת ליד אביו, הוא כבר יראה את נכדיו פוקחים עינים בליל סדר. כך יוצא שבמשך תשעים השנים שהוא רואה את ליל הסדר, כשבעים שנים מתוכם הוא היה נספח למבוגרים ממנו, ורק בעשרים השנים האחרונות שלו, כשהוא כבר ראש הפירמידה, הוא מלווה ארבעה דורות של נספחים אליו. כך עשה גם אביו וסבו, וכך עתיד לעשות גם בנו ונכדו. הרי שהמסורת שלנו עוברת צמוד, בליווי אישי ובחפיפה של דורות אחדים. באופן כזה צריך אמנם יותר משבעה כדי לקפל את העולם, אבל הקיפול הוא כפול ומכופל.
חלוקת הארץ לשבטים או לאנשים?
שאלה זו נראית פשוטה וטכנית, ואכן היא באמת גם טכנית, אבל בכלל לא פשוטה. היא אכן טכנית, כי כל בני שבט צריכים לדעת היכן לתקוע יתד ואהל, ולשם כך תיחם יהושע בן נון את כל הגבולות שבין השבטים (ב"ב נו/א). אבל שאלה זו אינה פשוטה, מפני שארץ ישראל אינה חלקת אדמה גשמית, אלא יש בה השפעות רוחניות, וכל זמן שהיא אינה מחולקת באופן הנכון, חסרה לה השלמות, ואין השפע בא לידי ביטוי באופן המלא. בספרי הקבלה והסוד מרחיבים לבאר את אופיה המיוחד כמו של "צורת אדם", הלב זה בית המקדש והעינים הם הסנהדרין, ועוד שאר דימויים מאיברים שהנשמה תלויה בהם. ממילא ברור שהשאלה; כיצד מחלקים את הארץ אינה יכולה להיות שאלה פשוטה, בדיוק כפי שעשרה בנים יורשים פרה חולבת, והצוואה קובעת: "יחלוקו", אין הם יכולים לקחת סכין ולבתר אותה לעשרה נתחים, כמו שיכולים לעשות בנים של צורף שאביהם השאיר להם מטיל זהב. אלא הם צריכים תחילה לדאוג לרווחת הפרה, כדי שהיא תניב חלב, גז, ולדות וחרישה, להקצות תקציב לטיפול בה, ורק אחר כך להתחיל לחשב רווחים, ולתכנן כיצד ניתן לערוך בהם חלוקה.
דוגמא זו הינה חיוורת ביחס לדאגה שצריכה לאחוז בתושבי הארץ, לשמור על שלמותה הרוחנית של ארצם הקדושה, כדי שהיא תוכל למלא את התפקיד שהקב"ה יעד לה, תוך כדי שכל יושביה עליה, וכל אחד מהם נמצא במקומו הנכון ועושה את תפקידו.
