סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1016

"לא יוקם כי כספו הוא - כספו המיוחד לו"

בבא בתרא נ ע"א

שני שותפים שקנו עבד כנעני בשותפות, או אדם שקנה עבד כנעני ומכר חלק מהעבד לחברו, כגון: המוכר את עבדו ופסק עמו שישמשנו 30 יום. ז"א, שהוא מכר את העבד לחברו לגמרי בתנאי שהעבד שנמכר ישמש עדיין את המוכר במשך 30 יום. נמצא, שבמשך 30 יום שייך העבד עדיין למוכר ואחרי 30 יום והילך יהיה העבד של הקונה, מה דינם של שני האדונים של העבד ביחס להלכה של יום או יומיים.

נאמר בפרשת משפטים כ"א, כ': "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקום ינקם, אך אם יום או יומים יעמוד, לא יוקם כי כספו הוא". ביאור הדברים: ההורג עבד כנעני חייב מתה כמו כל רוצח, מיתת סייף, אבל עבד כנעני השתנה דינו בכך שאם אחר ההכאה ארכו 24 שעות עד שהעבד הכנעני מת, במקרה כזה: היות ומכתו של האדון לא היתה מכת מוות, למרות שבעקבות המכה מת העבד, אין להרוג את האדון, וכפי שהפסוק מנמק: "כי כספו הוא", כך דרכם של אדונים של עבדים, שלצורך העבודה הם מכים את העבדים, ולכן כאשר המכה היא כזו, שהעבד הכנעני אחר המכה עמד יום או יומיים ולא מת, אין הורגים את האדון, ובזה השתנה דינו של הע"כ מכל אדם מישראל, שכל אדם מישראל שהכה את חברו, גם אם יעברו שנתיים, ובסופו של דבר ימות המוכה כתוצאה ישירה מהמכה, יהרגו את הרוצח, משא"כ לגבי ע"כ.. מעתה, אדם שהיה לו ע"כ והוא מכר אותו לאחר, ופסק עמו ע"מ שישמשנו 30 יום, איזה מן האדונים יהיה פטור כאשר יכה את העבד אם העבד ימות אחר 24 שעות. הברייתא מביאה 4 דעות תנאים. ר"מ אומר: הראשון ישנו בדין יום או יומיים, מפני שהוא תחתיו, והשני אינו בדין יום או יומיים, מפני שאינו תחתיו. לדעת ר"מ הקובע בפטור של יום או יומיים הוא, האם האדון היה רשאי להשתעבד בעבד בשעת שהכה את אותו עבד למרות שהוא נמכר לקונה, הרי היה תנאי שהוא עדיין ישרת את המוכר 30 יום. נמצא שבאותם 30 יום האדון שהוא כבר לא בעלים של העבד ממש, קניין הגוף כבר לא קנוי לו, יש לו בעבד רק קניין פירות, העבד חייב רק לשרת אותו, אבל כיוון שהעבד מצוי כרגע תחתיו, הוא האדון לגבי הפטור של יום או יומיים ולא הקונה של העבד, למרות שיש לו קניין הגוף בעבד, אבל הוא לא תחתיו, הוא אינו נתון למרותו, ואין לו זכות השתעבדות, ולכן אם האדון השני יכה את העבד, אפי' אם העבד ימות אחר יום או יומיים יתחייב האדון השני מיתה. רבי יהודה אומר הפוך. השני ישנו בדין יום או יומיים מפני שהוא כספו, הראשון אינו בדין יום או יומיים שאינו כספו. הרי בנימוק שהתורה משתמשת נאמר: "לא יוקם כי כספו הוא", סבור רבי יהודה: שהקובע בפטור של יום או יומיים הוא למי שייך העבד ממונית, שהרי התורה פוטרת את האדון בנימוק של כספו הוא, ממונית שייך העבד לאדון השני, ולכן דווקא האדון השני יפטר אם הוא יכה את העבד והוא ימות אחר יום או יומיים ולא האדון הראשון, למרות שהוא תחתיו, אבל הוא לא מוגדר ככספו, יש לו בעבד רק קניין פירות. רבי יוסי אומר: שניהם ישנם בדין יום או יומיים, "זה מפני שהוא "תחתיו", וזה מפני שהוא "כספו". רבי יוסי סובר: שמספיקה הסיבה של תחתיו, ומספיקה גם הסיבה של כספו. השיטה הרביעית שנפסקה גם להלכה היא דעתו של רבי אלעזר: "שניהם אינם בדין יום או יומיים", בין אם האדון הראשון יכה את העבד, ובין אם האדון השני יכה את העבד, שניהם יתחייבו מיתה גם אם העבד ימות אחר יום או יומיים, והטעם: זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו. כדי לפטור אנחנו צריכים את שני הנימוקים, את כספו ואת תחתיו. והגמ' ממשיכה להסביר את שיטתו של רבי אלעזר: "ואמר רבא מאי טעמא דרבי אלעזר אמר קרא לא יוקם כי כספו הוא כספו המיוחד לו". ז"א, כאשר התורה כותבת כספו, היא מתכוונת להגביל את הפטור, אין האדון פטור על הכאת עבדו כאשר הוא מת אחר יום או יומיים אא"כ העבד קנוי בקניין מיוחד לאדונו, אין כאן אדם נוסף שהוא בעלים על העבד, הוא צריך להיות כספו המיוחד לאדונו, ורק אז יהיה את הפטור של יום או יומים.

הרמב"ם בפ"ש מהל' רוצח ושמירת נפש הל' ט"ו מוסיף על דברי הגמ' דין נוסף: "המוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו 30 יום והכהו אחד מהן בתוך ה30 יום והמיתו הרי"ז נהרג עליו ואינו בדין יום או יומיים הראשון לפי שאינו כספו המיוחד לו והשני לפי שאינו עדיין תחתיו". מוסיף שם הרמב"ם: "וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין ו(או) עבד של שני שותפין אינן בדין יום או יומיים, שהרי אינו (שייך) לאחד מהם ככספו המיוחד לו, ולפיכך נהרג עליו כשאר העם". ז"א שהרמב"ם הוסיף על דברי רבי אלעזר הסבור: שהפוסק עם עבדו שישמשנו 30 יום אחר המכירה אין אדונו נפטר מדין יום או יומיים, משום שחסר בכספו המיוחד לו, גם עבד של שני שותפים, למרות ששני השותפים קנו את העבד שווה בשווה, ושניהם יש להם קניין הגוף בעבד הכנעני, מ"מ אנו אומרים שלגבי כל אדון אין העבד נקרא כספו המיוחד לו, שהרי יש שותף נוסף בקניין של העבד.

על הלכה זו ברמב"ם מקשה הגאון בעל המנחת חינוך קושי' עצומה. בפרשת אמור כ"ב, י"א נאמר כך: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא לא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו". התורה בפסוק הזה מגלה: שכאשר כהן קונה עבד כנעני, מותר גם לעבד הכנעני לאכול תרומה, זאת משום הנמוק שנאמר בפסוק: "קנין כספו הם יאכלו בלחמו". כל מה שהכהן קונה בכספו, מותר גם לו לאכול בתרומה, היתר זה מתייחס גם לכהן הנושא בת ישראל, מותר לה לאותה בת ישראל לאכול בתרומת בעלה, זאת משום ההיתר של קניין כספו. בכל מקרה מתבאר: שהמתיר באכילת העבד כנעני בתרומה הוא הנמוק של "כספו הוא". הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות הל' י"ז מביא הלכה זו: עבד של שני שותפים שהיה אחד מהם כהן, ואחד מהם אינו כהן, אינו אוכל בתרומה". מקור דברי הרמב"ם בירושלמי פ"ח מתרומות.

מתבאר מדברי הרמב"ם: שעבד של שני אדונים ששניהם כהנים כן אוכל בתרומה, שהרי הרמב"ם מדגיש דווקא כאשר אחד מהאדונים הוא ישראל, והאדון עצמו אינו יכול לאכול בתרומה, אז לא יכול העבד לאכול בתרומה, למרות שאחד מאדוניו הוא כהן. משמע אבל, שאם שני האדונים יהיו כהנים, אין שום עיכוב בדבר, שהרי בין האדון הראשון ובין האדון השני שניהם כהנים. שואל המנחת חינוך במצוה ר"פ סתירה בדברי הרמב"ם: הרי לגבי פטור של יום או יומים למדנו: שעבד של שני שותפים אין אחד מהאדונים בפטור של יום או יומיים, זאת משום שהתורה מנמקת את הפטור של יום או יומיים, באומרה כי כספו הוא, ואנחנו צריכים דווקא כספו המיוחד לו, ולכן למרות שכל אחד מהאדונים אילו הוא היה האדון הבלעדי על העבד היה האדון נפטר מדין יום או יומיים, בכ"ז כאשר יש לעבד שני אדונים, אנו אומרים שהעבד לא מתייחס בלעדית לאחד מהאדונים, וא"א לומר שכספו הוא, א"כ שואל המנ"ח: הרי לגבי אכילת עבד כנעני בתרומה משתמשת התורה באותו נמוק, קנין כספו הם יאכלו בלחמו, יש על העבד לענות על הנתון של קנין כספו, ורק אז הוא יוכל לאכול בתרומה, מדוע א"כ כאשר העבד הוא של שני שותפים ששניהם כהנים משתמע מהרמב"ם: שמותר לו לעבד לאכול בתרומה, והרי ביחס לכל אחד מהאדונים לא יכול העבד להיקרא כספו המיוחד לו, מדוע לגבי יום או יומיים אנחנו דורשים מהעבד שיהיה כספו המיוחד לו, ואילו לגבי אכילת תרומה, גם כאשר אין לנו את הנתון של כספו המיוחד לו, הוא אוכל בתרומה, המנ"ח נשאר על קושיתו בצע"ג.

תשובה מעניינת על שאלה זו מופיעה בספר "תורת מיכאל" לגאון רבי מיכאל פורשלייגר מבולטימור תלמידו המובהק של האבני נזר, וכך כותב בעל תורת מיכאל בסי' ה'. יש להבחין בין הדין של יום או יומיים, לבין הדין של אכילת תרומה לעבד. אם אנו דנים על הדין של יום או יומיים, אנו מתייחסים אל האדון, האם האדון הוא אדון בלעדי של העבד בכדי שיפטר כאשר הוא מכה את עבדו, ואילו כאשר אנו דנים על אכילת התרומה של העבד אין אנו דנים על בעלותו של האדון אלא על השתייכותו של העבד אל האדון. ז"א, בדין יום או יומיים, הנידון הוא: לגבי האדון עד כמה הוא בעלים על העבד, ואילו לגבי דין אכילת תרומה, הנידון הוא על העבד, האם יש לו בעלים המאכילים אותו בתרומה, כיוון שכהן מאכיל את קנין כספו בתרומה, עבד של שני שותפים ששניהם כהנים, אין שום עיכוב בדבר אם לאותו עבד של כהן יש אדון נוסף שגם הוא כהן, משום שזיל הכא מותר לו לאכול בתרומה, וזיל הכא מותר לו. משא"כ לגבי פטור של יום או יומיים, שם אין אנו דנים על העבד למי הוא שייך, אלא אנו דנים מצד האדון, האם האדון יכול לומר על העבד שהוא כספו המיוחד לו, וכיון שלאדון יש שותף בבעלות על העבד, שוב לא יכול האדון להתייחס אל עבדו כאל כספו המיוחד לו, ולכן לא ניתן לפטור את האדון של עבד שיש לו עוד אדון בדין יום או יומיים.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)