אדמות מדינה / אלכס טל
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
המשנה קבעה ש'דרך המלך אין לה שיעור', כלומר המלך רשאי לחצות שדות ונחלות בבואו להכשיר דרך לחיילותיו – ואולי גם לצרכים אחרים
[א]
בשלהי תקופת השופטים מואס עם ישראל בשיטת ההנהגה המקומית, ותובע את הקמת מוסד המלוכה: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים". שמואל רואה בעין רעה מאוד בקשה זו, ומתפלל לעצת ה'. תשובתו של ה' היא להיענות לבקשת העם, אך יחד עם זאת להודיעם על סמכויותיו הגורפות של המלך. וכך משיב שמואל לבקשת העם (שמואל א, ח):
וַיֹּאמֶר: זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים. וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.
המלך יכול לקחת מעמו הכול: בנים, בנות, אדמה ורכוש מסוגים שונים. אמנם, ביחס ללקיחת הבנים מחווירה לקיחת הקרקעות, אך יש לזכור כי מדובר בנכס משפחתי העובר מיד ליד ומדור לדור ונשמר בקנאות. ידו השרירותית של השליט יכולה לשים קץ לכל זה.
כידוע, רוח הדברים בפרשת המלך שבספר דברים שונה בתכלית: לא רק שאסור לו להרבות נשים וסוסים, אלא התורה צריכה להיות נר לרגליו (דברים יז):
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.
מן הכתוב עולה שהמלך הוא בלשוננו 'ראשון בין שווים', אך כאן בא מדרש ההלכה ומסייג את הדברים (ספרי דברים, פי' קסא):
לפי שמצינו ששוה הדיוט למלך בדברי תורה ישוה לו בדברים אחרים?
תלמוד לומר: "לשמור את כל דברי התורה הזאת", לדברי תורה שוה לו ואין שוה לו לדברים אחרים.
מיכן אמרו: מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו, להרחיב לו סטרטיאות (רחובות) ואין ממחים בידו, דרך המלך אין לו שיעור, וכל העם בוזזים ונותנים לפניו והוא נוטל חלק בראש.
הפרט האחרון ברשימת הדברים המותרים למלך קשור במלחמה – המלך הוא הראשון הלוקח מן הביזה – אך למעט פרט זה נראה כי שאר הדברים המותרים מותרים בכל עת שירצה, בעת מלחמה כבעת שלום. בכך קרובים דברי המדרש לדברי שמואל אל העם, ובוודאי נאמרו בהשראתם.
לעניינו חשוב הפרט שלדרך המלך אין שיעור, המופיע גם במשניות בבא בתרא וסנהדרין. בהקשר של מדרש ההלכה ברור כי הלכה זו מתייחסת לזכותו של המלך לפרוץ לו דרכים ולהרחיב רחובות. לזכות זו אין שיעור! העולה מכאן הוא שלמלך זכות להפקיע אדמות פרטיות לצרכיו השונים, וכי אין שום מגבלה על זכות זו. הבה נפנה לשתי המשניות המביאות הלכה זו, ונראה האם מסכימות הן להלכה גורפת זו.
[ב]
הלכת 'דרך המלך אין לה שיעור' מובאת בלשון זו גם במשנת סנהדרין ב, ד:
ומוציא (המלך) למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד. ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. דרך המלך אין לו שיעור. וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש. לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה, רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, ר' שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה.... לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו.... וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אספניא (אפסניא, הוצאות הצבא). וכותב לו ספר תורה לשמו, יוצא למלחמה מוציאה עמו, נכנס מכניסה עמו, יושב בדין היא עמו, מיסב היא כנגדו שנאמר: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".
משנה זו עוסקת בזכויותיו של המלך, וברשימה נמצאים כל הפרטים שהובאו לעיל במדרש ההלכה לדברים: פריצת הדרך שאין לה שיעור, וזכות הראשונים בביזת המלחמה. אולם הבדל גדול יש בין שני מקורות תנאיים אלו. המשנה פותחת בסמכות המוגבלת של המלך לצאת למלחמת רשות, ופתיחה זו מהווה מסגרת הלכתית ורעיונית לשאר ההלכות המוזכרות בה. הלכתית – משום שהלכות אלו כולן נגזרות מן היציאה למלחמה וקשורות בה. רעיונית – רוח ההלכות קרובה הרבה יותר לפרשת המלך בדברים, המגבילה את המלך, מאשר לפרשת המלך שבספר שמואל, המאדירה את זכויותיו.
בכך שונה משנת סנהדרין מאוד ממדרש ההלכה, הבא דווקא להעצים את זכויות המלך לעומת אלה של האדם הרגיל מישראל. ההקשר בשני המקורות הוא המעצב את אותן הלכות, ולכך יש כמובן השלכה הלכתית: האם למלך מותר לפרוץ לו דרכים ככל העולה על רוחו בכל עת ובכל זמן, או שזכות זו שמורה לו רק בשעת המלחמה ולמטרותיה? במילים אחרות, האם אנו מנתקים את המשפט 'דרך המלך אין לה שיעור' מהקשרה הרעיוני במשנת סנהדרין, ובכך מרחיבים את ההלכה לכל עת וזמן, או שאנו מצמצמים הלכה זו להקשרה הנושאי במשנה, לעת המלחמה?
שאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים. כך פותח הרמב"ם את הפרק החמישי בהלכות מלכים ומלחמותיהם:
[א] אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
[ב] מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
[ג] ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך, אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו.
ההלכה האחרונה מוכרת לנו – זכות המלך בפריצת הדרך ושיעורה. אולם לא ניתן להתעלם מסופה של ההלכה ומן ההלכות הקודמות לה, הלכות המלחמה. וכך כותב ר' אברהם ב"ר משה די בוטון (סלוניקי, 1545-1588) בפירושו 'לחם משנה' להלכה זו, תוך שהוא מזכיר גם את דעתו של רש"י בעניין:
פירש"י בפ"ב דסנהדרין (דף כ' ע"ב): ופורץ גדרות אחרים לעשות לו דרך לשדהו ולכרמו. וכן פירש"י ז"ל בפ' הערל (דף ע"ו ע"ב). ומשמע מדבריו דבכל עת וזמן אפילו שלא לצורך מלחמה אלא לצורכו בלבד ('שדהו וכרמו') עושה כן. ומדברי רבינו (הרמב"ם), שכתב: 'ודרך המלך אין לה שיעור וכו'' וסוף דבריו 'אלא הולך בשווה ועושה מלחמתו', משמע דמפרש דמתני' לענין מלחמה נאמרה. שהיכן שצריך המלך למלחמתו כן הוא עושה, אבל לא לצורכו... ולא מצינו שלא בשעת מלחמה שלצורכו יוכל המלך לעשות כן. זה דעתו ז"ל.
[ג]
ראינו אם כן שרש"י מנתק את זכות המלך לפריצת הדרך מן ההקשר המשנאי, בעוד הרמב"ם מקפיד על הקשר זה, ובכך מצמצם מאוד את זכויות המלך. כזכור, הלכת דרך המלך מובאת גם במשנת בבא בתרא ו, ז:
מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. דרך היחיד ארבע אמות. דרך הרבים שש עשרה אמה. דרך המלך אין לה שיעור. דרך הקבר אין לה שיעור. המעמד (המקום שבו עומדים החוזרים מקבורת המת) – דייני צפורי אמרו בית ארבעת קבין (כ-160 מ"ר).
כיצד נפרש כאן את עניין דרך המלך? האם לפי הקשרו, היינו דרכי הקניין שבהן עוסק פרקנו, או שמא במנותק לו. וכך פוסק הרמב"ם בהלכות מכירה פכ"א ה"י: 'דרך המלך ודרך הקבר אין לה שיעור, ונראה לי שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע'. ומסביר ר' וידל די טולושא (טולוז, המחצית הראשונה של המאה הי"ד) בחיבורו 'מגיד משנה':
דרך המלך ודרך הקבר אין להן שיעור משנה (דף צ"ט ע"ב) וברייתא: 'דרך המלך אין לה שיעור ודרך הקבר אין לה שיעור'.
ויראה לי שזה כמוכר דבר שאין מינו ידוע וכו' – נראה שהוא ז"ל סבור שלא קנה, וכמו שכתב למעלה שצריך מינו ידוע.
המגיד משנה מתייחס להלכה קודמת ברמב"ם: 'המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אע"פ שאין מדתו ומשקלו ומניינו ידוע הרי זה קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה'. דהיינו, המוכר לחברו דרך בלשון 'דרך המלך' אין מכירתו מכירה מכיוון שלדרך המלך אין שיעור, ובעצם אין אנו יודעים למה הייתה כוונתו.
נכדו של רש"י, רשב"ם, מבין אחרת לגמרי את הלכת דרך המלך במשנה. על דברי התלמוד (ק ע"ב) 'דרך המלך אין לה שיעור, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו', כותב הרשב"ם: 'משנה היא בסנהדרין ואגב גררא נקטה במתני'''. לדעתו של הרשב"ם יש לנתק את הלכת דרך המלך מנושאה הכללי של המשנה העוסק בלשונות הקניין. לדידו, כיון שהמשנה הזכירה דרכים שונות, הזכירה כבדרך אגב גם את דרך המלך.
לא זכינו לפירושו של רש"י לדפים אלו, אך קו משותף נמתח בינו לבין נכדו: שניהם מנתקים את הלכת 'דרך המלך אין לה שיעור' מסביבתה הטקסטואלית. לעומתם, הרמב"ם אינו עושה זאת, אלא רואה בשני מופעיה של ההלכה את כפיפותה להקשרה הנושאי. דרכי פרשנות שונות אלו, ולהן כפי שראינו השלכות הלכתיות (ורעיוניות) מרחיקות לכת.
