יגיד עליו רעו / רפי זברגר

בבא בתרא  יט ע''א

הקדמה

במשנה הראשונה של הפרק העוסקת במחויבות של המזיק להרחיק את מקור הנזק, למרות שמדובר בשטחו של המזיק. בין היתר קבעה המשנה: מרחיקים את הגפת (פסולת זיתים) ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים (אבנים שהאור יוצא מהם) מכותלו של חברו שלשה טפחים, או סד בסיד. כל החומרים המוזכרים במשנה מזיקים לכותלו של חברו, כיוון ש''מוציאים הבל''. לחילופין ניתן לסוד בסיד את החומרים, ואז ההבל לא יוצא ואין נזק.  
 

הנושא

הגמרא מצטטת משנה ממסכת שבת, העוסקת בדיני הטמנה. [איסור הטמנת אוכל ב''דבר המוסיף הבל''. ]
..אין טומנים לא בגפת ולא בזבל ולא במלח, ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבשין. הנושא זהה בשני המשניות – איסור הנובע מההבל שמוציאים החומרים הנ''ל. אצלנו מדובר בהבל הגורם לנזק, בדיני שבת מדובר בהבל הגורם ל''בישול'' האסור בשבת. בהשוואת החומרים בין שתי המשניות, מצאה הגמרא שיש הבדל בדבר אחד, וכך מסכמת המשנה את השאלה: מאי שנא הכא דקתני סלעים ולא קתני חול, ומאי שנא התם דקתני חול ולא קתני סלעים? מדוע אצלנו כתוב סלעים ולא חול, ואילו במסכת שבת כתוב חול ולא סלעים? 
רב יוסף ענה על שאלה זו: לפי שאין דרכם של בני אדם להטמין בסלעים [לכן במסכת שבת לא מוזכר סלעים – זו תשובה לשאלה השניה, בהמשך יענו גם על השאלה הראשונה]. עיקרון התשובה: מותר להטמין בשבת, רק בדברים ש''דרך בני אדם להטמין בהם''. 
על כך שואל אביי, מצאנו חומרים אחרים: גיזי צמר [צמר מעובד לפני טוויה] ולשונות של ארגמן שמותר להטמין בהם, למרות שאין דרכם של בני אדם להטמין בהם , דתניא: טומנין בגיזי צמר ובציפי צמר, ובלשונות של ארגמן...
לכן, מתרץ אביי תירוץ אחר לסתירה בין המשניות: אלא אמר אביי: יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ (איוב ל''ו, ל''ג). פסוק בספר איוב (הנלמד בימים אלו בדף היומי), חלק מ''נאומו'' של אליהוא, חברו של איוב, המנסה לנחם אותו על כל האסונות אשר פקדו אותו . פירוש המילה רֵעוֹ בפסוק, הוא הרעם אשר מעיד על בוא הגשם, ושניהם ביחד (הרעם והגשם) מסמלים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא.[כוונת המילים יַגִּיד עָלָיו – יעיד ויספר על הקדוש ברוך הוא].
משמעות תשובת אביי: אמנם במשנה אצלנו מוזכר רק סלעים, ואילו במשנה בשבת מוזכר רק חול, אך כל מקום מלמד על המקום השני: הסלעים אצלנו כוללים גם חול, והחול במסכת שבת כולל גם סלעים. 
 

מהו המסר?

יַגִּיד עָלָיו רֵעוֹ – הפך להיות מושג, המלמד, כי ניתן ללמוד ממקום אחד על מקום שני, מאדם על רעהו (רֵעַ).
נעצים את המושג ונאמר כי בעצם, כל אדם יכול ללמוד מרעהו, ומטרתנו בחיים: ללמוד וללמד איש מאת זולתו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]