הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
בבא בתרא טו ע"א
תלמוד בבלי בבא בתרא טו, ב:
"א"ר יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב: כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ובאיוב כתיב: איש תם וישר ירא א-להים [וסר מרע]. מאי וסר מרע? א"ר אבא בר שמואל: איוב וותרן בממונו היה, מנהגו של עולם - נותן חצי פרוטה לחנוני, איוב ויתרה משלו".
אם בסוגיה כאן מציירים את איוב וגם את אברהם אבינו כעובדים מיראה, הרי בסוגיה בפרק חמישי בסוטה מציירים תמונה לא בדיוק זהה.
תלמוד בבלי סוטה לא, א:
"תניא, רבי מאיר אומר: נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם, מה ירא אלהים האמור באברהם - מאהבה, אף ירא אלהים האמור באיוב - מאהבה. ואברהם גופיה מנלן? דכתיב: זרע אברהם אוהבי".
לפי סוגיה זאת לא מדובר ביראת העונש, אלא ביראת הרוממות, שהרי בכל זאת מוזכרת המילה יראה. יש לשים לב שאין מדובר באהבה ממש, שהרי עבודה מאהבה פירושה לעבוד את הקב"ה בגלל שכך צריך לעשות – בלי קשר לשכר, והמשך הסוגיה בסוטה עוסק בשכר, כלומר לא מדובר רק באהבה.
נעבור לסוגיה בתלמוד הירושלמי (סוטה ה, ה)
"פרוש יראה כאיוב. פרוש אהבה כאברהם. אין לך חביב מכולן אלא פרוש אהבה כאברהם".
לפי התלמוד הירושלמי איוב הוא סמל העבודה מיראה, ואילו אברהם הוא סמל העבודה מאהבה. (בהמשך הסוגיה ביחס לאברהם אבינו ממחישים מה פירוש אהבה דרך הסיפור של רבי עקיבא שקרא קריאת שמע למרות הייסורים בגלל שהגיע זמן קריאת שמע. וצריך לקרוא קריאת שמע מתוך אהבה – בגלל שכך צריך לפעול.
מה שמעניין מאוד בירושלמי (סוטה ה, ו) היא ההמחשה של עבודת היראה של איוב. ישנה דעה בירושלמי שאיוב חי בזמן עבדות מצרים והוא היה מיועצי פרעה. במכת ברד כתוב כל הירא את דברי ה' הניס את בקרו, ואצל איוב כתוב – איש תם וישר ירא א-להים וסר מרע. מדעה זאת עולה שייתכן ירא א-להים שמתנכל לעם ישראל – פועל בניגוד גמור לרצון הקב"ה שהרי מהיכן היו למצרים סוסים לרדוף אחרי בני ישראל במצרים, מן הסוסים של יראי הא-להים שהניסו את סוסיהם מפני הברד.
ועוד שתי הערות:
בהמשך הסוגיה תלמוד בבלי בבא בתרא יז, א:
"שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, דכתיב בהו: בכל, מכל, כל. ויש אומרים: אף דוד, דכתיב: ולבי חלל בקרבי"
לעומת זאת בירושלמי (ברכות ט, ה) ממחישים את עבודת השם מאהבה של אברהם אבינו שעשה את יצר הרע טוב:
"אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם. אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב דכתיב [נחמיה ט ח] ומצאת את לבבו נאמן לפניך. אמר רבי אחא והפסיד אלא [נחמיה ט ח] וכרות עמו הברית והחסד וגומר. אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו. מאי טעמא [תהילים קט כב] ולבי חלל בקרבי".
לפי הירושלמי לא רק שיצר הרע (כמו בבבלי) לא שלט באברהם אבינו, אלא שהוא עשה אותו טוב, וזה כאמור המחשה של עבודת השם מתוך אהבה.
והערה שנייה. במקור הראשון שהבאנו בבבלי מסופר שאיוב ויתר על ממונו, לעומת זאת בירושלמי (סוטה ה, ו):
"איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע אמר רבי תחליפא קיסריא שהיה וותרן אמר ליה רבי זעירא ומאן דלית הוא וותרן לית הוא כשר אלא שהיה מוותר על קללתו".
לדעת הירושלמי אין שום מעלה בוויתור על ממון. האדם באופן טבעי קשור מאוד לממונו. לסור מרע פירושו של דבר לוותר על קללתו.
