הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אמורא רשאי לפסוק בניגוד לתנא
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא יא ע"ב
אמר רב הונא: אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו - בני מבוי מעכבין עליו, +שמרבה עליהן את הדרך.
מיתיבי: חמש חצרות פתוחות למבוי - כולן משתמשות עם החיצונה,
והחיצונה משתמשת לעצמה,
והשאר משתמשות עם השניה,
והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה,
נמצאת פנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם כל אחת ואחת!
תנאי היא;
דתניא: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר - בני מבוי מעכבין עליו, היה סתום ובקש לפותחו - אין בני מבוי מעכבין עליו, דברי רבי;
ר"ש בן אלעזר אומר: חמש חצרות הפתוחות למבוי - כולן משתמשות במבוי זו עם זו.
חצרות מאן דכר שמייהו?
חסורי מחסרא והכי קתני: וכן חמש חצרות הפתוחות למבוי - כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה וכו', דברי רבי;
ר' שמעון בן אלעזר אומר: חמש חצרות הפתוחות למבוי - כולם משתמשות במבוי.
מבנה הסוגיה:
1.
דינו של רב הונא:
אמר רב הונא: אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו - בני מבוי מעכבין עליו, +שמרבה עליהן את הדרך.
2.
הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא:
מיתיבי: חמש חצרות פתוחות למבוי - כולן משתמשות עם החיצונה,
והחיצונה משתמשת לעצמה,
והשאר משתמשות עם השניה,
והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה,
נמצאת פנימית משתמשת לעצמה ומשתמשת עם כל אחת ואחת!
3.
הגמרא מיישבת את רב הונא על ידי כך שהיא מביאה הוכחה שדינו של רב הונא שנוי במחלוקת תנאים, ורב הונא סובר כאחד מהם.
תנאי היא;
דתניא: אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר - בני מבוי מעכבין עליו, היה סתום ובקש לפותחו - אין בני מבוי מעכבין עליו, דברי רבי;
ר"ש בן אלעזר אומר: חמש חצרות הפתוחות למבוי - כולן משתמשות במבוי זו עם זו.
עד כאן כבר רואים שרב הונא סובר כרבי שמעון בן אלעזר.
3.1
הערה [שלא מצאתי כמותה בפרשנים]:
עד כאן משמע בפירוש שדינו של רבי לא קשור לדברי רבי שמעון בן אלעזר, ולהיפך, ולכן הגמרא היתה צריכה לומר "תניא כוותיה" - כרב הונא, שהרי דברי רבי אינם קשורים כלל לדינו של רב הונא, ומצד שני, דברי רבי שמעון בן אלעזר הם ממש כדברי רב הונא!
3.2
אלא יש לומר, שהגמרא יודעת שיש בעיה פנימית בברייתא, באופן שכן יש בה מחלוקת, והיא מבררת:
חצרות מאן דכר שמייהו?
מלשון הברייתא - "... דברי רבי; ר"ש בן אלעזר אומר..." משמע שרבי שמעון בן אלעזר כן בא לחלוק על "רבי", אבל הרי מתוכן הדברים משמע שהוא כלל לא מתייחס למקרה של "רבי".
3.3
עונה הגמרא:
חסורי מחסרא והכי קתני: וכן חמש חצרות הפתוחות למבוי - כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה וכו', דברי רבי;
ר' שמעון בן אלעזר אומר: חמש חצרות הפתוחות למבוי - כולם משתמשות במבוי.
הגמרא מוסיפה מקרה ודין בסיום דברי רבי בברייתא, ועל הדין על מקרה זה חולק רבי שמעון בן אלעזר, וממילא, דינו של רבי הם לא כרב הונא, ולכן דברי רב הונא הם "תנאי היא".
3.4
בסופו של דבר יוצא שה"חיסורי מחסרא" נועד לגרום שיש מחלוקת תנאים לגבי דינו של רב הונא.
3.5
הערה: כמו בדרך כלל הרי גם כאן ה"חיסורי מחסרא" נועד ליישב קושי מסויים.
3.6
הערה נוספת: לעומת מקרה רגיל - של "חיסורי מחסרא" - שיש בו תוספת במשמעות של: "... אבל..." הרי שכאן בתוספת של ה"חיסורי מחסרא" מובא מקרה חדש שלא בא בניגוד למקרה שברישא של דברי "רבי".
4.
לגבי פסיקת ההלכה:
הגהות מיימוניות הלכות שכנים פרק ה הלכה טז:
[כ] דאין הלכה כרב הונא דאמר מעכבין עליו
והכי מסתבר מדאותיבנא מעיקרא ואיצטריך לשנויי כתנאי
הוא מסביר שאין הלכה כרב הונא בסוגייתנו. והנימוק הוא בגלל הקושיה על רב הונא מהברייתא והיישוב של "כתנאי" [בסוגייתנו כתוב "תנאי היא" ולא "כתנאי"]. משמע מדבריו שתרוץ של "תנאי היא" [או: "כתנאי"] הוא תרוץ דחוק! וזה חידוש גדול.
4.1
הוא מוסיף נימוק [נראה לי שכוונתו לנימוק נוסף]:
ואתיא נמי מילתיה כרשב"א ואשכחן דהלכה כרבי מחבירו ע"כ מצאתי כתוב בשם ה"ר יוסף אבן מיגש והתוס' פירשו פירוש אחר מפירוש הקונטרס בדברי רב הונא ואין להאריך ע"ש:
הכלל הוא שהלכה כרבי מחברו - גם מרבי שמעון בן אלעזר - וממילא אין הלכה כרב הונא שסובר כרבי שמעון בן אלעזר.
4.3
אולי הנימוק השני חולק על הנימוק הראשון לעיל בסעיף 4.
5.
מגיד משנה הלכות שכנים פרק ה הלכה טז:
[טז] חמש חצרות הפתוחות למבוי שאינו מפולש וכו'. מחלוקת דרבי ורשב"א (שם בבא בתרא דף י"א) פסק כרבי ודלא כרב הונא וכן בהלכות:
משמע כלעיל בסעיף 4.1
6.
רא"ש מסכת בבא בתרא פרק א סימן מב:
וקם ליה רב הונא כרשב"א *
דעת רב הונא היא כדעת רבי שמעון בן אלעזר בברייתא, כלעיל.
6.1
וליתא לדרב הונא דהא רבי פליג על ר"ש בן אלעזר
וקי"ל הלכה כר' מחבירו
ואין הלכה כרב הונא כי הלכה בברייתא כ"רבי" - כלעיל בסעיף 4.1.
6.2
ואף על גב דאמורא יכול לפסוק אפי' כיחיד במקום רבים
ואפי' דלא כסתם משנה.
הוא מקשה: הרי אמורא רשאי להכריע במחלוקת תנאים ולפסוק כאחד מהם. וגם רשאי לפסוק נגד רבים שחולקים על יחיד במשנה, וכן הוא רשאי לפסוק נגד "סתם משנה".
מדבריו יוצא, שאמורא רשאי לפסוק נגד כל הכללים העיקריים בהכרעת דין במחלוקת תנאים. כלומר, הכרעות אלה מחייבות רק כאשר אין אמורא שפוסק ומכריע באותה מחלוקת.
לפי האמור צריך לפסוק כרב הונא, ומדוע לא נפסק כמותו?
6.3
היינו היכא דידע האמורא פלוגתייהו
אבל הכא רב הונא דלא ידע פלוגתייהו ואדעתא דנפשיה קאמר ואפשר אי הוה ידע פלוגתייהו לא הוה פליג אכללא דקי"ל הלכה כרבי מחבירו הלכך סמכינן אכללא.
הוא קובע עיקרון מעניין: אמנם אמורא רשאי להכריע כמובא לעיל, אבל בסוגייתנו מדובר במקרה מיוחד, שבו האמורא - רב הונא - פסק את דינו שלא כהכרעה במחלוקת התנאים, מכיון שהוא לא הכיר את המחלוקת.
6.4
וקשה לי, מניין לו שרב הונא לא הכיר את מחלוקת התנאים. אולי בגלל הביטוי בגמרא "תנאי היא".
ב"שוטנשטיין", הערה 34, מסביר שההוכחה לכך שרב הונא לא הכיר את הברייתא היא מכך, שהוא לא ניסח את דינו בלשון "הלכה כרבי שמעון בן אלעזר".
7.
אמנם בהגהות אשר"י פוסק כרב הונא כי אין אמורא שחולק עליו, אע"פ שאין דינו מתאים לדעת רבי בברייתא. כלומר, כללי פסיקה בין אמוראים [ובוודאי לגבי הכלל שהלכה כאמורא מסויים כשאין מי שחולק עליו] גוברים על כללי פסיקה בית תנאים כשיש התנגשות ביניהם.
