סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1012

"מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה"

בבא בתרא כד ע"ב

יש להרחיק אילנות מן העיר מרחק של 25 אמה, וכפי שהגמ' מסבירה: "מאי טעמא אמר עולא משום נויי העיר". וכפי שרש"י מסביר: שנוי לעיר, כשיש מרחב פנוי לפניה, ולכן משום נוי העיר לא נוטעים אילן עד מרחק של 25 אמה מן העיר, חרוב ושקמה שענפיהם מרובים יש להרחיק יותר, מרחק של 50 אמה. ממשיכה המשנה ואומרת: אבא שאול אומר על אילן סרק 50 אמה. שיטתו של אבא שאול: שאילן סרק, היינו אילן שלא עושה פירות, כיוון שאין בו נוי עצמי, שהרי הוא לא עושה פירות, יש תמיד להרחיק אותו מהעיר 50 אמה, אפי' כאשר אין ענפיו מרובים כחרוב ושקמה. על דברי משנה אלו כותב הרמב"ם בפירוש המשניות כך: הטעם להרחיק אלה מן העיר, כדי שיהיה מראה העיר יפה, וזהו שאמרו משום נויי העיר, והלכה כאבא שאול, דמסתבר טעמי. למרות שת"ק לא חלק בין אילן סרק לאילן מאכל, פוסק הרמב"ם כאבא שאול, משום שטעמו מסתבר, כך שע"פ הרמב"ם ההלכה היא: שאילן סרק יש להרחיק מן העיר תמיד 50 אמה. התוי"ט על המשניות שואל על דברי רמב"ם אלו שאלה מעניינת: מרחיקים את האילן מן העיר, כתב רש"י והרמב"ם והברטנורה: לפי שהוא נוי לעיר, והנה בטור בחו"מ בסי' קנ"ה הוסיף: דלפיכך אין דין זה נוהג בחו"ל ע"כ. ממשיך התוי"ט ואומר: ונ"ל דאף בא"י אינו נוהג אלא בזמן שהארץ היא תחת יד ישראל, וכן כותב כאן הנימו"י: שדברי המש' הם הילכתא למשיחא, ומפני כן נראה שהשמיט השו"ע את כל דברי המש'. והר"ר ישעיה וולק כתב: שהב"י השמיט הדין משו"ע שלו, משום שאין דין זה נוהג בחו"ל, אבל דבריו תמוהים: שהרי מחבר השו"ע בא"י היה, וכל הלכות א"י כתבם בשו"ע יור"ד, הלכות תרו"מ, שמיטה ויובל וכיו"ב, אבל דעת הב"י כדעת הטור והנימו"י: שאין הלכות אלו נוהגים אלא בזמן שהארץ היא ביד ישראל, וכדברי הנימו"י: שהיא הילכתא למשיחא. והרי הב"י השמיט את כל הדינים שאינם נוהגים בזה"ז. אמנם על הרמב"ם קשה לי, שהרי הרמב"ם הביא בפירושו את כל דיני הרחקת אילן, לפי שהרמב"ם הביא גם את כל הלכות ביהמ"ק וקרבנות, א"כ אמאי לא פסק הילכתא כאבא שאול, שהרי בפירושו על המשניות פסק כאבא שאול, ומדוע השמיט דין זה בחיבורו בפ"י מהלכות שכנים, ולא העתיק דברי אבא שאול כלל. וצ"ע, ע"כ דברי התיו"ט.

נסביר את דבריו: ידוע שיש הבדל מהותי בין חיבורו של הרמב"ם היד החזקה משנה תורה, לבין חיבורו של הב"י ארבעה חלקי שו"ע. ההבדל הוא בכך שהרמב"ם כתב את כל ההלכות כולם, גם כאלו שאינם נוהגים בזה"ז, ולכן יש ברמב"ם ספר עבודה, וספר קרבנות, דברים שנהגו רק בזמן שביהמ"ק היה קיים, משא"כ בשו"ע אין את הלכות ביהמ"ק, זאת משום שהב"י כפי שהוא כותב בהקדמה העדיף לדון, אך ורק בדברים הנוהגים בזה"ז, משא"כ הרמב"ם. נמצא, שהדין שמרחיקים את האילן מן העיר, לא מופיע בשו"ע, שהרי הסברם של הראשונים הוא: שאין הדבר נוהג אלא בזמן שא"י הוא תחת יד ישראל. ודבר זה יקרה רק בבוא הגואל, וכל הילכתא למשיחא לא נכתבה בשו"ע. אבל על הרמב"ם שואל התיו"ט: אם הרמב"ם הביא את שאר הדינים של הרחקת אילן, שהרי הדין שמרחיקים את האילן מהעיר 25 אמה, מובא בהרמב"ם בפ"י מהל' שכנים הל' א' שכך כתב שם הרמב"ם: מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמה ובחרוב ובשקמה 50 אמה מפני נויי העיר, מדוע א"כ השמיט הרמב"ם את חידושו של אבא שאול: שעץ שהוא אילן סרק יש להרחיק אותו בכל מקרה 50 אמה גם כאשר אין ענפיו מרובים, והרי הרמב"ם בפירוש המשניות פסק כאבא שאול, משום שמסתבר טעמו, ע"כ קושייתו של בעל התוי"ט. הג' החת"ס בליקוטי חידושיו למס' ב"ב מתרץ את קושיית התויו"ט כמין חומר. יש מקום להסתפק: כאשר הרמב"ם מביא את כל ההלכות שאין נוהגות בזה"ז, האם כוונת הרמב"ם לספר לנו מה היה נוהג פעם בזמן המקדש, או שכוונתו של הרמב"ם לכתוב את ההלכות שינהגו ב"ב בבוא הגואל ובבניין בית המקדש. האחרונים דנו הרבה בשאלה זו והוכיחו מכך שהרמב"ם השמיט בחיבורו את כל הדינים השייכים לדין הבמות. אנו יודעים שבאותם שנים שעדיין לא נבנה ביהמ"ק בי-ם היה מותר להקריב בבמות, ולבמות ישנה מערכת מסועפת של הלכות המופיעה בשני פרקים ממס' זבחים. הרמב"ם בכל חיבורו לא מביא אפי' הלכה אחת המשתייכת לדיני במה. אם נאמר שכל מה שהביא הרמב"ם את הלכות בית הבחירה והלכות הקרבנות, ה"ז כדי לספר לנו מה היו ההלכות שנהגו פעם, היה לכאו' על הרמב"ם גם להביא את הלכות במות. אם הרמב"ם משמיט מכל וכל את הלכות במות, הרי זו ראיה ברורה, שכאשר הרמב"ם כותב את הלכות בית הבחירה, את הלכות הקרבנות, ושאר ההלכות שאינן נוהגות בזה"ז, אין זה כדי לספר לנו הסטוריה, אלא כדי לומר לנו: כיצד עלינו להתנהג כאשר יבנה ביהמ"ק ב"ב. ולכן לא היה שום צורך להרמב"ם לכתוב את הלכות במות, שהרי המשנה אומרת בסוף זבחים על הפסוק: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", שנחלה היינו י-ם, היא היתה נחלה. ברגע שנבנה ביהמ"ק בי-ם, פסק לחלוטין התר הבמות. ומעתה, גם אם יחרב המקדש לא יותרו הבמות לעולם, ולכן אין שום צורך להרמב"ם להביא הלכות במות. ע"פ הכרעת אחרונים זו, מתרץ החת"ס את קו' התויו"ט כמין חומר וז"ל: "והנה הרמב"ם בחיבורו מייתי נמי הילכתא למשיחא ומהאי טעמא מייתי כל דינא דשמעתין, מ"מ הא דאילני סרק איננו במציאות כלל דהאיתא בסיפרא ומייתי לה רש"י ריש פר' בחוקותי על הפסוק ועץ השדה יתן פריו עתידין אילני סרק שיטענו פירות לעתיד לבוא, וא"כ שוב אין צורך לאבא שאול, ומשום הכי לא מייתי ליה רמב"ם". כל הדינים אותם מביא הרמב"ם, כאשר הם בגדר של הילכתא למשיחא, משום כך שהם עתידים לנהוג לעתיד לבוא, שפיר השמיט הרמב"ם את ההלכה כאבא שאול, שהרי אם אנו דנים ביחס לעתיד לבוא, לא תהיה בכלל מציאות של אילני סרק, שהרי התורה הבטיחה לנו ועץ השדה יתן פריו, וחז"ל דרשו: עתידים אילני סרק שיטענו פירות, לא תהיה מציאות של אילני סרק, ושוב לא היה על הרמב"ם להביא דין שנהג רק פעם בזמן הבית שנאמר בו שאסור היה לנטוע אילן סרק רק במרחק 50 אמה מן העיר, דין זה לא ינהג יותר, המציאות של אילן סרק לא תהיה לעתיד לבוא.

ע"פ דברי החת"ס ניתן אולי ליישב קושי' מעניינת אותה מקשה המנחת חינוך ונשאר בצ"ע. במס' יומא בפרק "אמר להם הממונה", מתארת המשנה: כיצד היתה מתבצעת שחיטת התמיד של שחר, וכך נאמר שם במשנה: "אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, אם הגיע הרואה אומר ברקאי, מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון". הרמב"ם בתמידין ומוספין ומעשה הקרבנות השמיט את דינו של מתיא בן שמואל שהצופה אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון, ואע"פ שאין בזה הלכה פסוקה שגם אליבא דמתיא בן שמואל לא נפסל התמיד אם הדבר לא נאמר ע"י הצופה, אבל כשהרמב"ם מביא את כל סדר הקרבת הקרבנות והוא מתחיל ואומר בין השאר: שהיו משקים את התמיד בכוס של זהב, כדי שיהיה נח להפשיט אחר השחיטה, גם זה טוען המנ"ח אינו מעכב. ברור שאם היו משקים את התמיד גם בכוס שאינה של זהב, או אם גם לא היו משקים בכלל היה התמיד כשר. הרי שהרמב"ם הביא את סדר עבודת התמיד כולל כל הפרטים גם כאשר הם לא מעכבים בדיעבד, מדוע א"כ השמיט הרמב"ם את דברי מתיא בן שמואל שהצופה היה אומר האיר כל פני המזרח עד שבחברון. המנ"ח במצוה ת"א נשאר על הערה זו בצ"ע. ע"פ דרכו של הח"ס יש מקום ליישב את ההערה הזו: מדוע הזכיר הצופה את העיר חברון בדווקא. תוס' ישנים מביאים בשם הירושלמי ליישב,: שהרי זה כדי להזכיר זכות ישיני חברון. האבות הקדושים הקבורים במערת המכפילה. וכאשר מתחילים את סדר העבודה בביהמ"ק, מצאו לנכון להזכיר דווקא את העיר חברון, כדי לעורר את זכות ישיני חברון, את זכות האבות. כאשר הרמב"ם כותב את סדר העבודה, הוא לא מתייחס לעבודה שהיתה נעשית, אלא הוא פוסק הלכות כיצד יש לנהוג כאשר ביהמ"ק יבנה ב"ב. נמצא, שהלכות עבודה ברמב"ם מתייחסים לימות המשיח. הגמ' במס' נדה ע: כאשר היא מסתפקת האם מתים שעתידים לחיות יצטרכו הזאת שלישי ושביעי, כמו כל טמא מת או לא. הגמ' שם עונה: לכשיבוא משה רבינו עמהם, הרי בתחית המתים יקום גם משה רבינו, נוכל לשאול את משה רבינו את השאלה הזו. ומובא בזה"ק פר' בשלח מ"ו. שלעתיד לבוא יהיו האבות עם גאולת ישראל, ממילא לא יהיה כבר צורך להזכיר את העיר חברון.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)