גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא בתרא
דף ג ע"א

"גדול יהיה" - בכמות או באיכות?

אודות ההיכל בבית שני, שהיה גבוה משל ראשון, מצינו שדנו במכילתין (ג ע"א): "ומנלן דהוה גבוה טפי, דכתיב (חגי ב, ט): "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור"א, חד אמר בבנין, וחד אמר בשנים", כלומר, שנחלקו לאיזו גדוּלה כוונת הפסוק: 'חד אמר, בבנין', דהיינו, שבית שני היה גבוה יותר בבנין עצמו, 'וחד אמר, בשנים', ששנות קיומו רב יותר, כי בית ראשון עמד ת"י שנים, ובית שני עמד ת"כ שנה. ומסיק בגמרא: "ואיתא להא ואיתא להא", דהיינו, למעשה אין כאן מחלוקת, ושניהם אמת, כי בית המקדש השני היה גדול מן הראשון בין בגובה ובין בשנים.

בסברת מחלוקתם - אם 'גדול' הנאמר בכבוד בית אחרון מתייחס ל'בנין' או ל'שנים' - כתב ה'עיון יעקב' לבאר, דפליגי "אי רוב מנין בשנים עדיף או רוב בנין עדיף", כלומר, כי אמנם ברור הדבר שבית שני היה גדול מבית ראשון בשני הדברים, ב'שנים' ו'בבנין', אלא פליגי במה שמשמיענו הנביא ש"גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", מה עדיף להשמיענו, רוב מנין בשנים או רוב בנין.

כיוצא בזה כתב הגאון החיד"א ('חומת אנך' חגי שם; 'פתח עינים' כאן, ועוד): "ואפשר דפליגי בפירוש תיבת 'גדול', דמר דריש גדול באיכות, ומשום הכי קאמר בבנין, כלומר, שהבנין עצמו היה גדול בבית שני יותר מן הראשון, ומר דריש גדול בכמות, ומשום הכי דריש בשנים", והיינו, כי בכמות השנים היה גדול יותר.

ובזה מבאר החיד"א (ראה 'שמחת הרגל' על הגש"פ ד"ה ויהי שם), דהנה על הפסוק (דברים כו, ה): "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב", דרשו חז"ל (ספרי תבא ה; הגדה של פסח): "'ויהי שם לגוי גדול', מלמד שהיו ישראל מצויינים שם", ולאור האמור 'גדול' מתפרש גדול באיכות, מה שהיו מצויינים לעם ישראל בהיותם במצרים, ואינו מתפרש גדול בכמות, וטעם הדבר שדרשו ככה, כי אמנם 'גדול' יכול להתפרש הן בכמות והן באיכות, וכפי שמתבאר בסוגייתנו, אולם, בפשטות מתפרש פסוק זה גדול בכמות, כי סוף הפסוק מוסב על רישא דקרא: "ויגר שם במתי מעט', ועל כך ממשיך הכתוב שנתרבו, והיה מן הראוי לפרש 'ויהי שם לגוי גדול' - בכמות, אולם, היה קשיא לחכמינו ז"ל אודות תיבת 'שם' הנאמר בסיפא דקרא: "ויהי שם לגוי גדול', כי 'שם' מיותר הוא, כי הרי מובן מעצמו שהדבר היה במצרים, כמו שנאמר בתחילת הקרא: "ויגר שם במתי מעט", ובגלל כן הבינו חכז"ל כי נרמז בזה גם גדול באיכות, ולכן דרשו: "ויהי שם לגוי גדול, מלמד שהיו ישראל מצויינים שם", כלומר, כי 'מלבד פשטיה דקרא כי גדלו בכמות, עוד הוסיף ללמד 'ויהי שם לגוי גדול - באיכות, וזהו רמז תיבת 'שם', לומר דאף בארץ שביים היו מצוינים וגדולים בכמות ואיכות".

דרך נוספת נקט החיד"א בביאור דרש זה, כי גדול בכמות, כבר למדים ממה שנאמר: "ויהי שם לגוי... עצום", וכדרך שנאמר (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד", ולכן פירשו, שמה שנאמר 'לגוי גדול' הכוונה היא באיכות, שהיו מצויינים שם, וכאמור.

לגבי הפלוגתא האמורה, האם בא הפסוק לציין הגדלות בכמות או באיכות, ניתן להשוות לה מחלוקת אחרת, והיא במה שלמדנו בפרשת השבוע שעבר, דכתיב (א, יא): "ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס", ונחלקו בגמרא (סוטה יא.): "רב ושמואל, חד אמר שמסכנות את בעליהן, וחד אמר שממסכנות את בעליהן, דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן", ויתכן לומר שמחלוקת זו בין רב ושמואל היא לשיטתייהו במחלוקת הנ"ל, האם כשהפסוק בא לציין גדלות איזה ענין, הכוונה לציין הגדולה בכמות או באיכות, כי בענין זה תלויה גם מחלוקת רב ושמואל לגבי "ערי מסכנות" שבנו בני ישראל לפרעה.

ויתבאר הדבר על פי דברי המהר"ל זי"ע בספר 'גבורות השם' (פרק טו) וז"ל: "ויבן ערי מסכנות, רב ושמואל חד אמר שמסכנת את בעליהן, וחד אמר בעליהן מתמסכנים דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן, ע"כ. בארו חכמים בזה הסיבה שגזר עליהן להיות בונין ערי מסכנות לפרעה, ואמר 'מפני שמסכנות בעליהן', וגזר עליהם שיעבוד זה אשר הוא סכנה לאדם, והיה מתחבר בזה השעבוד הגדול עם הסכנה. וכן למ"ד ש'האדם מתמסכן' כו', כי הדבר הזה יש בו טורח גדול ואין לו דבר קץ וסוף, שיכול לבנות מה שירצה, ולפיכך 'מתמסכן בבנין' דוקא, ומפני זה נגזר עליהם הגזירה בענין זה. אבל דברים אשר נמשכים לטבע, לחרוש ולנטוע, אינו כך, כי הטבע יש לו שיעור קצוב, לכך לא היה נגזר עליהם שיהיה שיעבודם בדבר שיש לו קץ. נמצא לדעת שניהם מורה המילה [של 'ערי מסכנות'] על גודל השיעבוד, למר - מורה איכותו, שמסכן את בעליו, ולמר - מורה גודל השיעבוד ואריכתו, שנמשך זמן הרבה", עכ"ל.

נמצא, דלמאן דאמר 'שמסכנות את בעליהן', בא הכתוב לציין את גודל השעבוד באיכות, במה ששעבד פרעה את בני ישראל באופן שיהיו שרוים בסכנה, והרי זו צרה גדולה באיכות, ולאידך מאן דאמר - 'שממסכנות את בעליהן', רצה לציין את גודל השעבוד בכמות, כי אמנם אין בכך סכנה גדולה, אכן, שעבוד זה הוא בדבר שאין לו קץ, במה שיגרום עבודתם בבנין לעניות לזמן הרבה. הרי שלך לפניך, ששתי מחלוקות הללו יסודן שוה, האם כאשר בא הכתוב לציין גדלות איזה דבר, האם פשטות הדבר מוסב על הגדלות באיכות או באיכות, וכדברינו האמורים.