לוואי שיפרע בזמנו / רפי זברגר

בבא בתרא  ה ע''א

לאחר שלמדנו במשנה הראשונה של המסכת על חיוב לבנות כותל, על מנת להפריד בין שני שותפים בחצר אחת, דנה המשנה בדף שלנו, על כותל שהיה כבר בנוי בחצר השותפים שנפל. פוסקת המשנה במקרה זה: מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות. 
מכיוון שפסקנו כמו הלשון השניה בגמרא לעיל ש''היזק ראיה שמיה היזק'' [אדם יכול להזיק לחברו, ע''י הסתכלות ומבט לעבר החצר של החבר], יכול אחד לחייב את חברו, לחזור ולבנות את הכותל עד ארבע אמות, שהרי יותר מארבע אמות אין כבר היזק ראיה. אם אחד השותפים תובע את השותף השני בהוצאות בנית הכותל, והשני טוען שהוא כבר שילם לראשון, קובעת המשנה: בחזקת שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן. כלומר, אנו מניחים שהשותף כבר שילם את ההוצאות, והשני שטוען כי לא קיבל את ההוצאות, חייב להוכיח את טענתו. 
 

הנושא

הגמרא מביאה בתחילתה מחלוקת מעניינת מאוד בין ריש לקיש לאביי ורבא. אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחברו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני – אינו נאמן. כלומר, אם היה ללווה זמן קבוע בו היה חייב לשלם את חובו, והלווה טוען כי הוא כבר פרע את החוב לפני הזמן שהיה צריך לפרוע – אין מאמינים לו, אלא אם כן הוכיח את טענתו. מוסיף ריש לקיש: ולואי שיפרע בזמנו. כלומר, אנו יודעים שפירעון הלוואה לא הולך תמיד בקלות. אנו מקווים שאמנם יפרע בזמן המוגדר מראש, ולכן, אם טוען ''טענה לא סבירה'' שפרע לפני הזמן – נטל ההוכחה עליו. 
אביי ורבא חולקים על ריש לקיש וטוענים, ייתכן כי זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר: איזי אפרעיה, כי היכי דלא ליטרדן. 
לפעמים, אומרים אביי ורבא, מזדמן לאדם סכום כסף, ואז הוא פורע את חובו, למרות שיש לו עוד זמן, כדי ''להסיר דאגה מליבו'' וכדי שהמלווה לא יטרידו בהמשך. 
מנסה הגמרא להוכיח מהדין שלמדנו לעיל ''בחזקה שנתן, עד שיביא ראיה שלא נתן'' כי מדובר בפירעון בתוך הזמן [אם פרע בזמן, אומרת הגמרא שזהו ''דין פשוט'' שהוא נאמן, ולא היו צריכים ללמד זאת], ולכן מוכח כשיטת אביי ורבא, שאדם פורע בתוך זמנו . בסופו של דבר דוחים את ההוכחה, ואמנם ההלכה נפסקה כמו ריש לקיש.  
 

מהו המסר?

סברת ריש לקיש, אשר כאמור נפסקה להלכה, בעצם מלמדת אותנו, כי ''יש להיות הגיוניים'' בדרישות שלנו, ולא לחשוב כי האדם עושה בדרך כלל "מעבר לנדרש". אם צריך לפרוע בתאריך מסוים, קשה מאוד להניח שהוא הקדים ופרע לפני כן.
סברה זו צריכה להיות גם נר לרגלי ההורים המבקשים מילדיהם בקשות שונות. להשתדל תמיד לבקש ''דברים הגיוניים'' ש"יישמעו טוב" באוזני הילדים. לא לחשוב כי ''הילד שלנו הוא משהו מיוחד'' ולכן ניתן להטיל עליו מטלות או בקשות מיוחדות. ''הלוואי שיפרע בזמנו''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]