עוף השמים יוליך את הקול / רפי זברגר

בבא בתרא ג ע"ב - ד ע''א

הרקע

היום נתמקד ב''סיפור היסטורי עצוב מאוד'' - סיפורו של הורדוס וחכמי ישראל בדורו. תיאור הסיפור מתחיל בסוף הדף הקודם, ומסתיים בדף שלנו
 

הנושא

הורדוס היה עבד בבית חשמונאים. חשק בילדה אחת במשפחת חשמונאים. יום אחד ''שמע בת קול'' האומרת לו: כל עבדא דמריד השתא מצלח [כל עבד המורד עכשיו – יצליח]. ''הבין'' הורדוס שהקול קורא לו, קם באותו רגע והרג את כל ''האדונים'' שלו והשאיר רק את אותה ילדה אשר חשק בה. הילדה הבינה לאיזה מצב נורא נקלעה, והחליטה ''לעשות מעשה''. עלתה לגג וקראה בקול גדול: כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא – עבדא הוא [כל מי שאומר שמוצאו ממשפחת חשמונאים – אינו אלא עבד]. הוסיפה ואמרה: לא נשאר מהמשפחה אף אחד חוץ מ''אותה ילדה'' [התכוונה לעצמה] ו''אותה ילדה'' נפלה מהגג לארץ. באותו רגע הפילה את עצמה מהגג, ובכך גרמה למותה. במשפטים אלו תיארה הילדה כי לאחר מותה שלה, לא יישאר אף אחד ממשפחת חשמונאים, אלא רק הורדוס, שהוא כאמור היה עבד...
המשיך הורדוס ואמר: מאן דריש מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים, י''ז, ט''ו)? רבנן, [מי דרש את הפסוק הנ''ל, (המציין שיש לשים מלך בישראל רק אם הוא בן ישראל, לא עבד ולא גר) – חכמים (זהו הלימוד שלמדו מן הפסוק)]? קם קטלינהו לכולהו רבנן, והשאיר את בבא בן בוטא (שם של חכם) למשקל עצה מניה [קם והרג את כל החכמים!, והשאיר בחיים רק חכם אחד ושמו בבא בן בוטא, כדי להתייעץ עימו בהמשך]. 
הקיף הורדוס את ראשו של בבא בן בוטא ב''עטרה של קיפוד'' אשר גרמה ל...הוצאת העיניים של בבא בן בוטא. 
לאחר זמן, ביקש הורדוס ''לבחון'' את אמינותו של בבא בן בוטא, ובא והתיישב על ידו, מבלי להזדהות, כך שבבא בן בוטא לא ידע מי משוחח איתו. 
שאל הורדוס: חזי האי, מה עבדא בישא קא עביד [ראית מה העבד הרע הזה עשה (התכוון להורדוס עצמו)]? 
ענה החכם (בבא בן בוטא): מה אעביד ליה [מה אעשה לו, לאותו עבד]?
הגיב הורדוס: נלטייה מר [תקלל את העבד]. הורדוס מנסה לבדוק האם החכם יקלל את הורדוס.
ענה החכם: כתיב גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל (קהלת י' כ')'' כלומר, אין לקלל את המלך, גם לא בסתר [מדעך].
הגיב הורדוס: האי לאו מלך הוא. [''העבד'' אינו מלך] רצה הורדוס למשוך את החכם, להודות שהורדוס אינו מלך. 
החזיר החכם: ולהוי עשיר בעלמא [אולי הוא עשיר] ועליו ממשיך הפסוק שם: וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר,
ואולי ממשיך החכם: ולא יהא אלא נשיא: וגם על זה כתוב (שמות, כ''ב, כ''ז) וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר [אל תקלל נשיא].
שאל הורדוס: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך הוא. מי הוא הנשיא שאסור לקללו? זהו נשיא שעושה מעשה עמו, כלומר מקיים מצוות וכדו'. אומר לו הורדוס: אנחנו יודעים שהעבד (התכוון לעצמו) אינו מקיים מצוות הוא?
אמר החכם: מסתפינא מיניה – אני פוחד ממנו. 
ניסה הורדוס לפתותו: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה [אין פה אף אחד שיוכל לספר (להלשין) למלך]
אמר לו החכם: באותו פסוק בקהלת כתוב בסופו: כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר. 
אומר לו החכם: אנחנו לא יודעים מי יוליך את הקול, כדי להיזהר אנו נמשיך בתהליך הקיים.
סיכם את השיחה הורדוס: אילו הייתי יודע שהחכמים כל כך זהירים... לא הייתי הורג את החכמים!
 

מהו המסר?

עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל. אנו צריכים לחשוב כל פעם שאנו מדברים, כי יש "עוף בשמים" אשר יכול להעביר תוכן שיחות מאיש לרעהו, גם אם האנשים חושבים, כי ''אף אחד לא מאזין''. עלינו לשים לב, לא לדבר דברים הנוגעים לאנשים אחרים, שיכולים לפגוע בהם או בכבודם, גם לא בחדרי חדרים.
ככלל, רצוי מאוד לא לדבר על אנשים, "סיכוי טוב" שהדברים יגלשו לאיסורים כמו לשון הרע, ורכילות. לכן - סיג לחכמה - שתיקה (אבות, ג', י''ג).


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]