הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
איכא דאמרי
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא ג ע"ב
אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, דאיכא (בי כנישתא אחריתי) +מסורת הש"ס: ]דוכתא לצלויי[+.
מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתווא, ובנו בי סיתווא בקייטא.
א"ל רבינא לרב אשי: גבו זוזי ומחתי, מאי?
אמר ליה: דילמא מיתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו.
שריגי ליבני והדרי הודרי ומחתי כשורי, מאי?
א"ל: זמנין דמתרמי להו פדיון שבויים, מזבני ויהבי להו.
א"ה, אפי' בנו נמי!
אמר ליה: דירתיה דאינשי לא מזבני.
ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא, אבל חזי בה תיוהא - סתרי ובני;
כי הא דרב אשי חזא בה תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא, סתריה ועייל לפוריי' להתם, ולא אפקיה עד דמתקין ליה שפיכי.
1.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה יב:
אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה, שמא יארע להם אונס ולא יבנו, אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואחר כך סותר הישן.
משמע מהרמב"ם שפוסק כאותה דעה בגמרא שאסור לסתור בית כנסת לפני שבונים בית כנסת חדש מחשש לפשיעותא - שלא יבנו [מסיבה כל שהיא].
2.
כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה יב:
[יב] אין סותרים בה"כ וכו'. שם (מסכת מגילה דף כ"ו) אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי
ואיתא נמי בריש בתרא דף ג'.) ואמרינן עלה התם אמר רבי משום פשיעותא כלומר דילמא מתרמי אונס ופשעו ולא בנו אחריתי
איכא דאמרי משום צלויי כלומר שאין להם בית להתפלל בו כל זמן הבנין מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי.
ופוסק רבינו דטעמא משום פשיעותא וכן כתב הרי"ף ז"ל
הוא מסביר - כלעיל בסוף סעיף 1, שהרמב"ם פוסק כנימוק של "משום פשיעותא" - שהובא בגמרא ב"איכא דאמרי" הראשון.
2.1
והוא מנמק:
וטעמם ז"ל מדאמרינן התם בסמוך א"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי א"ל דילמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו ואפילו קנויים הלבנים איכא למיחש דילמא מתרמי להו פדיון שבויים זבני יהבי להו
והאי בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא,
משמע בגמרא שרבינא ורב אשי דנו רק לפי שיטה זו של "משום פשיעותא". והלכה צריכה להיות כמותם.
2.2
כנראה שהוא מתכוון לומר, שלא מדובר שרב אשי ורבינא רק התייחסו לשיטה זו באופן צדדי פרשני, אלא עצם זה שהם דנו רק בשיטה זו הרי מצב זה מוגדר כמצב של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה".
3.
והוא מביא הוכחה נוספת:
וכן במגילה דף כ"ו) גרסינן רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא בי כנישתא עתיקא הוה בעי למיסתרה ולאיתויי לבני וכשורי מינה ועיולי להתם יתיב וקא מיבעיא ליה הא דאמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי התם משום פשיעותא כה"ג מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה
לקמיה דרב הונא ואסר ליה
והא ודאי מוכח דהו"ל בי כנישתא אחריתי לצלויי דאי לאו הכי ליחוש לא"ד משום צלויי ואיהו לא הוה מיבעיא ליה אלא משום פשיעותא ואפילו הכי אסרו ליה אלמא ס"ל דטעמא הוי משום פשיעותא.
משמע מהגמרא במסכת מגילה שגם רב הונא [היה רב הונא בדור השישי תלמיד של רב אשי] וגם רב פפא התייחסו רק לפי שיטה זו של "משום פשיעותא".
3.1
והוא מקשה ומיישב:
והא דאמרינן בריש בבא בתרא דף ג') מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקייטא אינהו ס"ל כמאן דאמר משום צלויי
ולא קיי"ל כוותייהו כיון דכל הני רבנן בתראי סברי דטעמא משום פשיעותא...
הוא מעיר שבסוגייתנו - בבא בתרא דף ג - משמע שמימר ומר זוטרא פסקו לפי השיטה השניה של ה"איכא דאמרי" - "משום צלויי", אבל הם מהווים דעת מיעוט לעומת החכמים האחרים, וגם - כנראה לכך הוא מתכוון - החכמים האחרים הם יותר מאוחרים ועל כן הלכה כמותם על פי הכלל של "הלכה כבתראי".
אבל בספר "רבינא וחכמי דורו" עמוד 150 מעיר שמרימר, מר זוטרא ורב אשי חיו באותו דור.
4.
רא"ש מסכת בבא בתרא פרק א סימן ד:
... והלכתא כוותייהו [כרב אשי ורבינא] דאפילו אי איכא דוכתא לצלויי אסור משום פשיעותא.
אבל הוא לא מנמק את הפסק.
5.
על כל הנ"ל יש לשאול: מדוע הפוסקים והפרשנים בסוגייתנו לא דנים כלל בשאלה העקרונית האם בדרך כלל הלכה כ"איכא דאמרי" הראשון, או שהלכה כ"איכא דאמרי" אחרון, ומתאים לשאלה הכללית האם הלכה כלשון ראשון או כלשון אחרון.
5.1
ואולי מפני שבסוגייתנו הביטוי "איכא דאמרי" מובא בשתי הדעות בגמרא.
5.2
ואולי כשמדוברי בשתי דעות או בשני נימוקים שונים - ולא בשתי מסורות - אזי הביטוי "איכא דאמרי" לא מהווה שום כלל הכרעתי.
