הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
סברוה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא ב ע"א-ג ע"א
גמ'. סברוה מאי מחיצה? גודא, כדתניא: מחיצת הכרם שנפרצה - אומר לו גדור, חזרה ונפרצה - אומר לו גדור,
נתיאש הימנה ולא גדרה - ה"ז קידש וחייב באחריות;
טעמא דרצו, הא לא רצו - אין מחייבין אותו,
אלמא: היזק ראיה לאו שמיה היזק.
ואימא: מחיצה - פלוגתא,
כדכתיב: +במדבר ל"א+ ותהי מחצת העדה,
וכיון דרצו - בונין את הכותל בעל כרחו,
אלמא: היזק ראיה שמיה היזק!
אי הכי, האי שרצו לעשות מחיצה, שרצו לחצות מבעי ליה!
אלא מאי? גודא, בונין את הכותל, בונין אותו מבעי ליה!
אי תנא אותו, הוה אמינא במסיפס בעלמא, קמ"ל כותל.
... לישנא אחרינא אמרי לה: סברוה מאי מחיצה? פלוגתא, דכתיב: ותהי מחצת העדה, וכיון דרצו - בונין את הכותל בעל כורחן, אלמא: היזק ראיה שמיה היזק. אימא: מאי מחיצה? גודא, (דתנן) +מסורת הש"ס: [דתניא]+: מחיצת הכרם
1.
בסוגייתנו יש שני "מהלכים". הראשון - "לישנא קמא" "סבורה... אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק", ומהלך שני "לישנא אחרינא": "סברוה... אלמא היזק ראיה שמיה היזק."
2.
תוספות מסכת בבא בתרא דף ב עמוד א:
סברוה מאי מחיצה גודא - אף על גב דלבסוף קאי קאמר סברוה
תוס' מניח הנחה שבדרך כלל אין הלכה כהסבר/דין שמובא אחרי הביטוי "סברוה", אבל בסוגייתנו למסקנת הסבר זה בגמרא באמת מחיצה="גודא" וממילא "היזק ראיה לאו שמיה היזק". ויוצא שלפי מסקנה זו באמת הלכה כ"סברוה", ולא כהנחת תוס' שאין הלכה כ"סברוה".
3.
עונה תוס':
לפי שזה הלשון אינו עיקר מחמת פירכא דלקמן ודיחוי בעלמא הוא האי דמשני
כל הלשון הזאת בגמרא - "לישנא קמא" - איננה "עיקר" מפני הקושיות עליה, והתרוצים הם "דיחוי בעלמא".
וכלשון שני הלכה וכן פוסק ר"ת
וההלכה היא כלשון השני.
4.
האם משמע מתוס' שכעיקרון כללי "הלכה כלישנא בתרא"? נראה לי שבגלל שתוס' הסביר לעיל שהקושיות על הלשון הראון - לישנא קמא - הן חזקות, הרי שאולי הכלל העקרוני בדרך כלל הוא דווקא ש"הלכה כלישנא קמא".
5.
ממשיך תוס':
ואגב דנקט בהאי לישנא סברוה נקט נמי בלישנא אחריתי
כוונת תוס' היא, שהרי גם בלשון השני בגמרא נפתחה הסוגיה ב"סברוה... היזק ראיה שמיה היזק", ולפי הכלל שאין הלכה כמובא אחרי הביטוי "סברוה" היה צריךר לפסוק ש"היזק ראיה אינה היזק".
5.1
לכן אומר תוס' שבאמת הביטוי "סברוה" בלשון האחרון איננו מדוייק, והגמרא כתבה אותו רק כהקבלה לפתיחת הלשון הראשון.
6.
עוד הסבר:
ועוד אור"י דבפרק קמא דנדרים דף יא.) איכא סברוה אף על גב דלבסוף קאי ומסיק הכי.
לפעמים באמת הלכה כדין שמובא אחרי הביטוי "סברוה" ולא כהנחה לעיל בסעיף 2.
7.
רמב"ם הלכות שכנים פרק ב הלכה יד:
חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או שחלקוה ברצונם אף על פי שאין בה חלוקה יש לכל אחד מהן לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו, שהיזק ראייה י היזק הוא ואין לו חזקה בחצר, אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה.
8.
הגהות מיימוניות הלכות שכנים פרק ב הלכה יד:
[י] וכן כתבו התוס' דאין הלכה כלישנא קמא מדקאמר סברוה דמשמע דלא קאי ואינה עיקר
אלא נראה דהלכה כלישנא בתרא דהיזק ראיה שמיה היזק
ואף על גב דקאמר סברוה
אגב דנקטינן בלישנא קמא נקטינן נמי בלישנא בתרא
וכן פסק ר"ח ותוס' דר' יוחנן סובר כן
וכן ס"ה כי בכל הראיות שמביא התלמוד סייעתא ללשון זה הם קושיות ללישנא קמא
ואף על גב דשנינהו אשינויי דחיקי לא סמכינן עיין בתשובה ל"ז:
משמע שכל דבריו הם כדברי תוס' לעיל בסעיפים 2-6.
9.
הליכות עולם שער שני פרק א:
וקרוב לזה הוא "וסברוה" במסכת מציעא בפרק אלו מציאות וכן בהרבה מקומות, ורוצה לומר וסברוה בני הישיבה שהקשו ושאמרו דבר זה. ורוב וסברוה שיש בגמרא לא קאי הכי במסקנא, אלא שבקצת מקומות יש וסברוה דקאי הכי, בפרקא קמא דבתרא סברוה מאי מחיצה גודא וכו' ומסקנא נמי עומד כך, ודכוותה טובא:
למעשה הוא מסכים על העקרונות של משמעות הביטוי "סברוה" שבדברי תוס'.
10.
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי רש"י ותוספות והרא"ש:
"...ולדידי אין זה מן התימה שהרי מצינו דוגמתו בש"ס דלפעמים קאמ' סברוה אף דקאי הכי לפי המסקנא, עיין הליכות עולם שער ב' פ"א:
כנ"ל בסעיף 9.
11.
בספר "יד אליהו" מובא שכל "סברוה" בש"ס לא נשאר למסקנה מלבד בשני מקומות בש"ס, במסכת נדרים דף יא עמוד א, ובמסכת בבא בתרא דף ב עמוד א.
