להיות בן אדם / רפי זברגר

בבא מציעא קיח ע"ב - קיט ע"א

הרקע

לקראת סוף המסכת בדף זה, נעסוק בנאמר במשנה האחרונה של המסכת הכתובה בסוף הדף הקודם. המשנה עוסקת בשתי גינות זו על גב זו והירק בינתיים. כלומר, ישנן שתי גינות אחת מעל השניה, כל אחת שייכת למישהו אחר. ובגובה שבין שתי הגינות, ישנן גידולי ירקות, והשאלה הנידונה במשנה: למי שייכים הירקות הגדלים במקום זה.
רבי מאיר אומר: של עליון, רבי יהודה אומר: של תחתון. כל אחד מהם מסביר את טענתו. אמר רבי מאיר: אם ירצה העליון לקחת את עפרו, אין כאן ירק. לעומתו, מסביר רבי יהודה: אם ירצה תחתון למלאת את גינתו – אין כאן ירק.
בסופו של דבר, כל אחד מבעלי הגינות יכול ''לעכב'' מלגדל את הירקות בין שתיהן. העליון יכול לקחת את האדמה, והתחתון יכול ''להרים'' את גינתו, כך שלא יישאר מקום לגדל שם ירקות.
כדי לפתור את הבעיה, ישנן עוד שתי דעות במשנה: אמר רבי מאיר: מאחר ששניהן יכולים למחות זה על זה – רואים מהיכן ירק זה חי. כלומר, לפי רבי מאיר, יש לזהות כל גידול, מ"אילו גֵנִים הוא נוצר", אם מהתחתון – שייך לתחתון, ואם מהעליון – שייך לעליון.
רבי שמעון פושט את הבעיה בדרך שונה לגמרי: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול – הרי אלו שלו, והשאר של תחתון. לפי רבי שמעון העליון פושט את ידיו – עד היכן שהן הגיעו, מוגדר כשטח שלו, מעבר לכך – של בעל הגינה התחתונה.
 

הנושא

אמר דבי רבי ינאי: ובלבד שלא יאנס. בבית מדרשו של רבי ינאי סייגו את דברי רבי שמעון במשנה, ואמרו כי אין לבעל החצר העליונה ''למתוח את ידיו עד קצה היכולת'', בלשון המשנה: יאנס. הכונה לא "יאנוס" את הידיים להגיע למרחק רב מאוד.  
 

מהו המסר?

רבי שמעון נתן לבעל גינה העליונה אפשרות להגדיר את ''השטח שלו'' ע''י מתיחת ידיו לצדדים. איש זה יכול לבצע זאת ''בצורה סבירה'' ורגילה, אך יכול לעשות ''מתיחת ידים עם כל הכוח והיכולת שלו''. פוסק רבי ינאי: יש ''להיות בן אדם'' ולא ''לאנוס את הידיים'' להגיע למרחק גדול יותר.   אנו לומדים מהלכה זו, כי יש להשתדל להתנהג באופן נורמאלי וסביר, ולא ''לדחוף את עצמנו'' למקומות לא לנו.
הדבר נכון בתחומים שונים ומגוונים בחיים. למשל, עובד במקום מסוים, המורשה לאכול תוך כדי עבודה. אין להעמיס על עצמו עוד ועוד עד אשר ''בטנו מתפוצצת'', אלא לקחת כמויות סבירות ורגילות. וכן הלאה על זה הדרך.
לא לנצל הזדמנויות ולחטוף כמה שאפשר, אלא, ''להיות בן אדם'' ולנהוג תמיד באופן סביר והגיוני.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]