תיזמון  / רפי זברגר

בבא מציעא קיז ע"ב-קיח ע"א

הרקע

המשנה המתחילה בסוף דף קי''ז ומסתיימת בתחילת הדף שלנו, עוסקת ביחסים בין שני שכנים סמוכים, שהאחד מזיק לשני. אנו נתמקד בסיפא של המשנה.
 

הנושא

אומרת המשנה: מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל, ואמר לו: פנה אבניך, ואמר לו: היגיעוך – אין שומעין לו. אם כותל הסמוך לגינה נפל לתוך הגינה, ובעל הגינה דורש מבעל הכותל לפנות את האבנים, ובעל הכותל טוען שכרגע האבנים ברשותו של בעל הגינה ולכן אינו מעוניין לפנות – טענתו אינה מתקבלת והוא מחויב לפנות את האבנים. 
אם בכל אופן בעל הגינה הסכים לתביעתו של בעל הכותל, וקיבל על עצמו לפנות את האבנים ולקחתם לעצמו, ולאחר מכן התחרט בעל הכותל ואמר לבעל הגינה: הילך את יציאותיך, ואני אטול את שלי – אין שומעין לו. כלומר, למרות שבעל הכותל מוכן לשלם את ההוצאות שכבר הוציא בעל הגינה (שכר פועלים, כלים וכדו'), אין שומעין לו, והוא הפסיד את ''הזכות'' לקחת את האבנים. 
דוגמא דומה נוספת מביאה המשנה: השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש, ואמר לו: תן לי שכרי, ואמר לו: טול מה שעשית בשכרך – אין שומעין לו. 
למרות שאנו מכירים את הכלל: ''שווה כסף ככסף'' (תחילת מסכת קידושין), אבל בדיני פועל אין כלל זה חל, והמעסיק חייב לשלם לו כסף מזומן כשכר על פועלו. לכן, אם המעסיק אמר לפועל, קח את היבול שקצרת במשך עבודתך בשדה, וזה יהיה שכרך – אין שומעין לו, והוא כאמור, חייב לשלם בכסף מזומן. 
מסיימת המשנה: משקבל עליו, ואמר לו: הילך שכרך, ואני אטול את שלי – אין שומעין לו. 
אם הפועל הסכים לקבל את היבול שקצר, אין המעסיק יכול אחר כך להתחרט, ולחייב את הפועל לקבל כסף מזומן במקום היבול אשר הפועל כבר הסכים לקבל. 
 

מהו המסר?

שתי הדוגמאות הללו עוסקות באדם שביקש משְכֵנו משהו, הדין היה עם השכן, ולכן לא נענו לבקשתו. לאחר מכן, כאשר השכן ''הסכים'', שוב אין הראשון יכול לחזור בו מהסכמתו, ולחזור לדעה הראשונית שלו.
מסקנה: יש לחשב את הצעדים, ולא להיות פזיז מידי. אם עברנו את ''חלון ההזדמנויות'' – הפסדנו, ואין הצד השני מחויב לאפשר הזדמנות זו גם בהמשך.
גם בתחומים שונים בחיים יש לא אחת ''חלון הזדמנויות'' כך שאם מפספסים אותו – "אבוד לנו". אדם המאובחן למחלה מסוימת, לא עלינו, לפעמים יש אפשרות להאט או אפילו לעצור את המחלה, אם תופשים זאת בזמן המתאים.
ביחסים הורים וילדים, לא אחת, יש לתפוש מצב משתנה של הילד בעודו באיבו, ולא לחכות להתרחבות והעמקה של המצב, עד שקשה מאוד יהיה לתקנו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]