קפידא של אנשים / רפי זברגר

בבא מציעא קטז ע"א

הרקע

הגמרא מוסיפה לדון על סוגי משכון שהמלווה לוקח לביטחון על ההלוואה. 
 

הנושא

מסופר על מלווה שלקח את סכין השחיטה של הלווה כמשכון להלוואה. בא לשאול את אביי מה עליו לעשות: זיל אהדריה דהוי ליה כלי שעושים בו אוכל נפש, ותא קום בדינא עלה. פוסק אביי: חייב אתה להחזיר את סכין השחיטה, כיוון שזהו ''כלי שעושים בו אוכל נפש'', שהרי זה כלי העבודה העיקרי שלו במקצועו כשוחט. אבל המשיך אביי: אתה רשאי לתבוע אותו לדין. אם יימצאו עדים על ההלוואה או שהנידון יודה שהייתה הלוואה – ישלם את חובו, ואם יכחיש – יהיה חייב להישבע שבועה שאינו חייב (שבועה הנקראת בלשון חכמים: שבועת היסט). 
רבא חלק על אביי ופסק שהמלווה אינו צריך להחזיר את המשכון. מסביר רש''י הלכה זו, כיוון שלא היו עדים בעת לקיחת המשכון, המלווה יכול לטעון שהמשכון שייך לו, לכן הוא יכול להשאיר את המשכון ולתבוע את הלווה עד שווי המשכון. 
שואלת הגמרא: ואביי, לית ליה האי סברא? האם אביי לא מסכים לסברתו זו של רבא? מביאה הגמרא מקרה דומה שקרה בנהרדעא, שם אכלו עיזים שעורים קלופות ללא רשות. הגיע בעל השעורים ו''תפש'' את העיזים, וטען כלפי בעל העיזים שהוא חייב לו את דמי השעורים. במקרה זה פסק אביו של שמואל, כי הוא אכן יכול לטעון ולתבוע כסף עד ערך העיזים שתפש. דין זה לכאורה דומה לפסק של רבא, וקשה על אביי. 
עונה אביי, יש הבדל בין המקרים: התם לא מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא, הכא – מידי דעביד לאושולי ולאוגורי הוא. שם במקרה של אכילת השעורים, אין נהוג לשכור או לשאול עיזים, ולכן, יכול לטעון שהעיזים שלו, לעומת המקרה שלנו, בנו נהוג להשכיר או להשאיל סכין שחיטה, ולכן אינו נאמן לטעון שהחפץ שלו. 
עתה, התהפכו היוצרות ושואלת הגמרא לכיוון השני: ורבא, לית ליה להאי סברא? האם רבא לא מסכים להבדל שעשינו זה עתה, בין דברים אשר נהוג להשאיל ולהשכיר ודברים שלא משאילים. כפי שאמרנו, חפצים אשר נהוג להשאיל אותם, המחזיק אינו נאמן. אם כן, שואלת הגמרא, כיצד רבא פסק לעיל, שאינו צריך להחזיר את הסכין?
עונה רבא: אני מסכים על העיקרון, אך חולק על פרשנות של המציאות. במקרה של סכין השחיטה, אומר רבא: קפדי אינשי ולא מושלי. כלומר, אנשים לא כל כך משאילים חפצים כאלו, כיוון שהם "מקפידים עליהם שלא ייפגמו''. 
 

מהו המסר?

למדנו בתשובת רבא כי יש דברים שאנשים ''מקפידים עליהם''. סכין השחיטה הוא חפץ בעל משמעות וחשיבות יתרה, והשוחט מקפיד מאוד שלא תיפגם הסכין ולכן אינו משאיל כלי זה.
נושא ההקפדה שייך בכל תחום ותחום בחיים: יש אנשים המקפידים על חפצים מסוימים ומרגישים עליהם ''הרגשת חיבור'', ולכן ישמרו על החפץ מכל משמר. אחרים מקפידים על תכונה מסוימת, על התנהגות או על כל דבר אחר, הקרוב אליהם. חובה מוטלת על החברים, או בני המשפחה הקרובים לאותו בן אדם, לשים לב לתופעות אלו, לכבד את רצונם, ולא ''להרגיזם'' ולזלזל בקפידה זו שלהם.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]