סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1012

"רב דימי מנהרדעא אמר מותבינן דדייק ולא גריס"

בבא בתרא כא ע"א

מה קורה כאשר עומדים לפנינו לבחירה שני מלמדי תינוקות, אחד מהם הוא בגדר של "גריס ולא דייק". רש"י מסביר "לומד הרבה אבל אינו מדייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו, מאידך, עומד לפנינו מלמד נוסף שהגדרתו היא: "דייק ולא גריס". אין ריבוי הלימוד אצל המלמד השני כמו אצל הראשון. אבל מאידך, יש לו את מעלת ה"דייק", מכריע רב דימי שעדיף לקחת את אותו מלמד שהוא בגדר של דייק ולא גריס, על פני המלמד של גריס ולא דייק, זאת משום ששבשתא כיון דעל על. כאשר ילד קטן לומד בצורה משובשת שוב קשה להוציא ממנו את השיבוש גם בגיל מבוגר. לכן אליבא דרב דימי, וכך גם נפסק להלכה, יש להעדיף את המלמד שדייק ולא גריס. הגמ' מביאה ראיה לכך מפסוק מפורש במלכים א', י"א כתיב: "כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום". כאשר יואב כבש את אדום לקח לו ששה חודשים כדי להכרית כל זכר. כאשר יואב שר הצבא שב אל דוד כדי לתת לו דו"ח על מהלך המלחמה, שאל דוד המלך את יואב: מדוע הרגת רק את הזכרים ולא את הנקבות. ענה לו יואב: דכתיב: "תמחה את זכר עמלק". יואב למד את הפסוק בפרשת כי תצא: "תמחה את זֵכר עמלק, השתבש לקרוא תמחה את זָכר עמלק. שאל אותו דוד המלך: הרי כוונת התורה "תמחה את זֵכר עמלק" – בין זכרים ובין נקבות. אמר לו יואב: כאשר למדתי בהיותי ילד אצל מלמד התינוקות, לימד אותי רבי זָכר ולא זֵכר. הביא יואב את רבו שלימדו כשהיה ילד, שאל יואב את רבו: כיצד לימדת אותי לפני שנים את הפסוק, אמר לו זָכר. המלמד עדיין היה בטעותו הראשונה, והקריא את הפסוק תמחה את זָכר עמלק, רצה יואב להרוג את רבו. שאל אותו רבו: מדוע מגיע לי כזה עונש חמור. אמר לו דכתיב: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה", והרי אותו מלמד עשה את מלאכתו רמיה בכך שלא דייק, כיצד ללמד לתלמידים, והביא בעקבות כך ליואב לטעות טעות כה חמורה.

רבים מן האחרונים תמהים על דברי גמ' זו, אם היא באמת כפשוטה. ממשמעות הדברים משתמע שיואב ורבו פשוט קראו בפסוק "תמחה את זָכר עמלק" במקום את זֵכר עמלק, והדבר תמוה בכפליים. קודם כל מבחינה תחבירית. לא יתכן לקרוא תמחה את זָכר עמלק, בשעה שאין לנו כאן שום תיבת סמיכות, היה צריך להיות כתוב תמחה את זָכר של עמלק, הזָכר היה צריך גם לקבל הא הידיעה, אבל מלבד זאת אנו הרי יודעים שקריאת פרשת זכור הרי זו קריאה קדומה, שהרא"ש במסכת גיטין כותב להדיא: שזו קריאה שמצותה מהתורה ז"א, שפעם בשנה היה על יואב וגם על רבו לשמוע בבית הכנסת בקריאת התורה את פרשת זכור. מעתה, האם כאשר בעלי הקריאה קראו את פרשת זכור מידי שנה בשנה באוזני יואב בן צרויה ורבו באופן של תמחה את זָכר עמלק? טעות זו היתה הרי רק לרבו של יואב וליואב, סביר להניח שכל בעלי הקריאה בכל בתי הכנסת קראו כמו שצריך תמחה את זֶכר עמלק, היה אם כך על יואב בן צרויה ועל רבו להתעורר שהמקרא של הפסוק כפי שהוא נקרא בבית מדרשם טעון בירור, ואילו היו עושים בירור, בוודאי שהיו מגיעים לחקר האמת, כלום יתכן ששנים ע"ג שנים לא יתעורר לא יואב בן צרויה ולא רבו לטעות האיומה בהגוי בן זֵכר לבין זָכר.

אחד מגדולי גאוני הדור האחרון רבי משולם ראט, שהיה רבה האחרון של צרנוביץ, ובערוב ימיו גר בארץ ישראל, בספרו קול מבשר בסי' ל"ו, מסביר את דברי הגמ' בהסבר חדשני כמין חומר.

הגאון משתמש בצורת הטיה שמופיעה בתורה בפרשת יתרו י"ט, י"ח, וכך נאמר שם: "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד". הגאון מתייחס להטיה של כעשן הכבשן, המילה עשן כשהיא בלי סמיכות נקודו הוא עָשן, "עשן כולו", כאשר אנו מטים את תיבת עשן כשהיא באה בסמיכות לכבשן הופכת תיבת עשן להיות עֶשן, "עֶשן הכבשן". נמצא, שתיבה שבמקורה היא באה בניקוד של קמץ כאשר היא מוטית בסמיכות, היא מקבלת סגול. מעתה, כשם שעשן כשהוא בא בסמיכות לכבשן הוא הופך לעֶשן הכבשן, כך גם תיבת זָכר שבמקורה היא מנוקדת קמץ, כאשר היא באה בסמיכות יש לנקד אותה בסגול. מעתה מובנים דברי הגמ' היטב, גם רבו של יואב ויואב עצמו לא הגו את תיבת זכר עמלק כזכר עמלק, משום הסיבות הנזכרות, גם הם קראו תמחה את זכר עמלק. הסברו של המלמד של יואב בן צרויה היא שהתורה מחייבת למחות את כל זכרי עמלק, וכאשר תיבת זכר באה בסמיכות לעמלק, היא מקבלת שני סגולים, וכך קרא רבו של יואב את הפסוק "תמחה את זכר עמלק על משקל עשן הכבשן – גם כאשר יואב בן צרויה ורבו שמעו קריאת התורה, לא עלה על דעתם שבעל הקורא מתייחס לתיבת זכר כ-זכר. ההבדל הוא בין צירה תחת ל"ז", לבין סגול מתחת ל"ז", זהו הבדל דק שלא תמיד ניתן לשמוע אותו בקריאה. נמצא, שהטעמים של יואב בן צרויה ושל רבו, וכפי שהגמ' קוראת לה שבשתא, בהחלט יכולים להשתבש. יואב בן צרויה הרג את הזכרים, ואז הסב את תשומת לבו דוד המלך לכך שאין כוונת התורה לזכר עמלק בסמיכות אל זכרו של עמלק, בין זכרים ובין נקבות. נמצאים דברי הגמ' מוסברים כמין חומר.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]