שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
יוצאי מצרים התנבאו בשירת הים
"תביאמו" - אותם ולא אותנו
"נבואה" אינה צריכה להיות מחוברת בהכרח אל הדעת, אם כי הנביא חייב להיות בר-דעת, אבל את הנבואה הוא מקבל ממקורות הרבה יותר גבוהים, על כן אפשר לעיתים לזכות בנבואה מבלי לדעת זאת מראש. הדוגמא הבולטת לכך היא רוח הקודש הנזרקת בפי ההורים, בשעה שהם קוראים לילדם הרך בשם. גם אצל האדם הפרטי עשויה להתרחש תופעה כזו, שחז"ל מגדירים אותה: "אף על גב שהוא לא רואה מאומה, אבל מזלו מרגיש, ומעניק לו תחושות עמומות" (מגילה ג/א. סנהדרין צד/א). על אחת כמה וכמה שנכונות היו ההרגשות של היהודים בשעה המרוממת של שירת הים, שהם היו כמלאכי השרת, ובודאי שכאשר ניסוח זה נאמר על ידי משה רבינו - אבי הנביאים, בודאי שגם מבלי שיקבל נבואה מפורשת, שאין היוצאים ממצרים עתידים להיכנס לארץ ישראל, הוא יכול היה לנסח את שירת ההודייה שלו בהתאם למה שעתיד להיות באמת, ולא על פי מה שנראה לעינים השטחיות מתוך המאורעות העכשוויים, כי נבואה אינה נגועה במאוויים, ואינה מקבלת את השראתה מתכנית מעודדת, אלא מהעתיד החתום, הסתום והעלום. לכן רק מי שמשכיל להקשיב לקול הטהור של התורה הקדושה שאינה קשורה לזמן, יכול לנתח את ה"נבואות" שהקב"ה משלח אל תוך ליבו, והן הן "רוח הקודש" הפועמת עד עצם היום הזה בתוך בית המדרש ובתוך ליבם של חכמי התורה, כפי שהעיד הראב"ד: "כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשינו מ[לפני] כמה שנים" (רמב"ם לולב ח/ה).
זוהי אינטואיציה, שבאופן עקרוני יש לכל אחד, אלא שפשוטי העם הולכים שולל אחר דמיונות-שוא, וחכמי התורה משכילים לזקק מתוכה את נקודות האמת החבויות.
בנות צלפחד חכמניות היו
המילה "חכמה" מורכבת משתי המילים: "כח-מה", דהיינו: הכח להבין את המהות ולא להחפז לקבוע על פי הברקה חיצונית והתעוררות שטחית. לכן ההגדרה של חכם היא כשהוא משכיל להבין מתי הוא העיתוי הנכון לעשות דבר-מה, כנאמר: "ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו/כג), כגון מה שאמרו חז"ל: "אל תֵּרָצֶה את חברך בשעת כעסו" (אבות ד/יח). הרי שאפילו דברים טובים ונכונים צריך לדעת מתי וכיצד לעשותם. בחכמה זו היו בנות צלפחד מופלגות, שלפי שעה דברו, והשכילו לנצל מאורע בדיוק בשעת התרחשותו, ולצורך הזדמנות כזו הן המתינו ארבעים שנה, ולא ניגשו אל משה בבקשתן, בטרם מצאו את ההזדמנות הנכונה לכך. אלא כאשר דרש משה רבינו בפרשת יבמין, בפרשה זו דן משה רבינו בסוף ארבעים השנים שבני ישראל היו במדבר, בעוד שצלפחד אביהן, שהיה מקושש העצים ביום השבת (במדבר טו/לב), היה זה בשבת הראשונה שאחר היציאה ממצרים, כך שבמשך ארבעים שנה תמימות בערה בקרבן הבקשה, והן לא הציגו אותה בטרם עת. רק עכשיו אמרו לו הבנות למשה: אם כבן השומר את זכר האב אנו חשובים, הב לנו נחלה כבן, ואנו נשַמֵר את זכר אבינו, ואם לאו, תתיבם אמנו! והבנים שיוולדו לה הם יקימו לאבינו שם. הבין משה שהצדק איתן, מיד "ויקרב משה את משפטן לפני השם" (במדבר כז/ה), והקב"ה אמר: "כן בנות צלפחד דוברות", אכן מגיעה להן נחלה בארץ ישראל. ההגדרה "חכמניות היו", מלמדת שהן ידעו לפנות אל משה רבינו בדרך ארץ (רשב"ם). ה"דרך-ארץ" של בקשתן היא, שהן הציגו אותה כאילו שהיא מתבקשת מאליה תוך כדי לימוד הנושא, ולא כאילו שהן באות בתביעות אישיות, או בטענה על משה רבינו, שלא ערך חלוקה צודקת. אלא כמבקשות להבין את חוקי החלוקה.
סמי מכאן את המילה 'בת'
אמר אביי: אל תזדרז למחוק את מה שאינך מבין בהבטה שטחית, שהרי הברייתא מצטטת את דבריהם של חכמים מופלגים, וכשאין מבינים דבר-מה, צריך להתאמץ ולערוך חישובים אפשריים, עד שמגיעים למסקנה ברורה.
כאשר מאן-דהו ימצא מחברת אכולת שמש וסחופת גשם, דהויה ומחוקה למחצה, ינסה לפענח את הכתוב בה, וימצא רק חצאי שורות חסרות פשר, הוא יניח אותה במקומה, ולא ינסה להתאמץ. אבל אם ילחשו באזניו שמחברת זו היא כתב ידו של הרמב"ם או של רש"י. הוא ישוב לקחתה ויעשה מאמצים מרובים לחבר חצי שורות, ולהציע כמה וכמה אפשרויות לכל מילה מחוקה, כדי להשלים את ההגיון שיחבר אותה אל ההמשך. כך הציע אביי לעשות עם הניסוח המעורפל של הברייתא - 'בת', ואמר: כשבנות צלפחד אמרו שאילו היה לאביהן בת, הן היו מחרישות, כוונתן היתה אפילו היה בת-הבן, דהיינו: אם לאבינו היה נולד בן, הבן היה מתחתן ונולדת לו בת, ואחר כך מת הבן, היתה הנכדה הזו משמרת את זכר אבינו, ואז לא היינו מדברות, ולא תובעות מאומה, אלא מסתמכות על ירושת בת-הבן, למרות שאנו בנות והיא בת, אך אנו באות מכח אבינו והיא באה מכח הבן של אבינו. זוהי דרשה תורנית מובהקת, המוכיחה שלא את טובת עצמן הן דרשו, אלא את כבוד אביהן, ובהחלט מגיע להן התואר "דרשניות היו".
"בת" - בת מאה ושלושים
הפסוק אינו מזכיר את שם אשת עמרם, אלא אומר: "ויקח את בת לוי", אין כוונתו לייחסה אחר לוי, כי אם כן, היה לו להזכירה בשמה ובשם אביה, אלא משמעות הנאמר: "בת" בא להדגיש אשה צעירה הבאה משבט לוי. אך יש לתמוה, האם אפשר לומר שהיא אכן היתה צעירה? והרי בת מאה ושלשים שנה היתה יוכבד באותה שעה, וכיצד אם כן קרא לה 'בת'? הרי מבוגרת ביותר היתה באותה שעה שנעשה לה הנס ונולד לה משה רבינו.
התורה מציינת את הנס שהיה לשרה אמנו, שילדה את יצחק כשהיתה בת תשעים (בראשית כא/ו), ואילו אצל יוכבד שהיתה בדורות מאוחרים יותר, שכבר ירדה עוד חולשה לעולם, וגם מבוגרת בארבעים שנים משרה, ונולדו לה שלושה ילדים - אהרן, משה ומרים, ובכל זאת אין התורה מציינת נס זה, ורק על ידי חשבון הגיל מגיעים אנו למסקנה שאכן אירע שם נס מופלג. זאת מכיוון שבזמן היות היהודים במצרים, כל חייהם היו רצופים בניסים רבים מאד, והיו נשים יולדות כל שנה ששה ילדים בכרס אחד, ומלאכים האכילו והשקו את הילדים (סוטה יא/ב). בזמן כזה אין צורך לציין כל נס ונס, שכמותו נעשו אלפים ורבבות. כמו-כן נס המתרחש מבלי שיבוא נביא לפני כן להבטיח עליו, אינו נזכר ברשימת הניסים המופלאים, למרות היותו נס מרשים, כי לא את הפלא של שליטה על כוחות הטבע מדגישה התורה, אלא את האמונה בנביאים ובחכמי התורה מלמדת התורה להכיר (רמב"ן, ראה מעיינה של תורה משל יפה על זה).
יוכבד נולדה בכניסה למצרים
הנוספת למספר שבעים יורדי מצרים, זו יוכבד שהורתה בדרך, ולידתה היתה בין החומות של הכניסה למצרים, לכן היא אינה מופיעה ברשימת היורדים מארץ ישראל, וכן נמצאת ברשימת הנמצאים בארץ מצרים. נמצא שיוכבד נולדה בשעה שבני ישראל באו מצרימה, והרי סך כל שנות שהותם במצרים היו מאתיים ועשר שנים, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, אם כן, כשנתעברה בו היתה בת מאה ושלושים" (רש"י שמות ב/א). כי בשנת 2238 לבריאת העולם ירדו למצרים, ובשנת 2448 יצאו ממצרים.
האופן הזה של ששים ותשעה יורדים למצרים, ושבעים נכנסים, הוא חשבון עמוק של ההשגחה העליונה, על פי החוק: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים לב/ח). כלומר: שבעים האומות הן בדיוק כנגד עם ישראל. השלטון של המצריים היה על ה"עם" בעוד שהירידה למצרים לא היתה של העם אלא של היחידים.
יוכבד בת מאה ושלושים
מדוע נקראה יוכבד 'בת'? הרי היתה זקנה! שלא היה רק נס של זקנה היולדת, אלא שנולדו לה סימני נערות, כשהחזירה עמרם, נעשה לה נס וחזרה ליופיה כנערה, לכך קורא לה "בת". נס זה בא לעמרם ויוכבד כשכר של מידה כנגד מידה, על שעשו שמחת כלולות, חופה וריקודים, כאשר החזיר אותה שוב בת מאה ושלושים, כדי לעודד את כל היודים לעשות כן, וערך שמחת נישואין באותו טכס מפואר שעושים לנישואין ראשונים של נערה צעירה, זאת כדי להורות לעם ישראל את חשיבותם הנצחית של חיי המשפחה, ולעודד את כל העם להתחתן למרות קושי השעבוד של פרעה.
בשכר זה נתן לה הקב"ה שתחזור ליופיה כ"בת" צעירה, ולכוחותיה - ללדת ילדים, ולא רק שכח הלידה שלה חזר לצעירותו, אלא כולה הפכה להיות צעירה, נתעדן הבשר כמו בשרם החלק של ילדים קטנים. נפשטו הקמטים שנחרצו בה במשך מאה ושלושים שנה, וחזר היופי הצעיר למקומו. כלומר: שהיא לא היתה אשה זקנה עם יופי של צעירה, שהוא דבר לא טבעי ולא מוצלח. אלא "חזר היופי למקומו"! והיא נראתה צעירה בכל הופעתה, הלכה כצעירה, היתה תמירה וזקופה כצעירה, וכל אישיותה היתה כמו של "בת" - נערה צעירה.
