הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

סתם ואחר כך מחלוקת 

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא קטו ע"א

משנה. אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, שנאמר ולא תחבל בגד אלמנה.
גמרא. תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.
למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא?
והא איפכא שמעינן להו, דתניא: ולא ירבה לו נשים, רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים - אפילו כאביגיל! -
לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא, ולא ירבה לו נשים ולא יסור, מאי טעמא לא ירבה לו נשים - משום דלא יסור. -
ורבי שמעון: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא - לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור, ואנא ידענא: מאי טעמא לא ירבה - משום דלא יסור, לא יסור דכתב רחמנא למה לי? אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה.

סוגיה מקבילה במסכת סנהדרין דף כא

1.
מסקנת הגמרא היא: כאשר ה"טעמא דקרא" הוא מסברת חכמים עצמם ולא על סמך טעם שמוזכר בתורה עצמה - בזה המחלוקת - אם דורשין טעמא דקרא או לא - בין רבי יהודה ורבי שמעון.

2.
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ג הלכה א:

אלמנה בין שהיא עניה בין א שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה, ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע, אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה. +/השגת הראב"ד/ אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא וכו' עד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. א"א בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל.+

3.
הגהות מיימוניות הלכות מלוה ולוה פרק ג הלכה א:
הסבר פסיקתו של הרמב"ם:

[א] כרבי יהודה ודלא כר"ש דאמר עשירה ממשכנין אותה
דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה כדאיתא פרק מי שהוציאוהו

כלומר, הרמב"ם פוסק כרבי יהודה בברייתא על פי הכלל שהלכה כרבי יהודה נגד רבי שמעון.

3.1
סיבה נוספת להכרעה כרבי יהודה:

ועוד דהכי סתם לן ואפילו החולק סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה ס"ה שם:

משנתנו - שהיא סתם משנה - היא כדעת רבי יהודה בברייתא, והכלל הוא, ש"סתם משנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה"

3.2
וקצת קשה לי, משמע מדבריו שמדובר בשני נימוקים שונים, למרות שהנימוק הראשון לא יכול לעמוד בזכות עצמו ללא הנימוק השני של "סתם משנה".

4.
בפרשנים מובא דיון ארוך בנושא של "דרשינן טעמא דקרא" [ובאופן כללי גם לנושא של נתינת טעם למצוות התורה] ומחלוקת סוגיות בעניין זה. ראה, למשל, "שוטנשטיין", הערה 22. וב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים רח-ריא.