הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"והאמרת"; "אי הכי"; "אלמה תניא" 

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא מציעא קיב ע"ב

הקטע הבא מובא בשתי הסוגיות המקבילות - מסכת שבועות דף מה; מסכת בבא מציעא דף קיב:

בגמרא:

אי הכי, אפילו קצץ נמי! אלמה תניא: אומן אומר שתים קצצת לי, והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת - המוציא מחבירו עליו הראיה!
קציצה ודאי מידכר דכיר ליה.
אי הכי, אפי' עבר זמנו נמי! אלמה תניא: עבר זמנו ולא נתן לו - הרי זה אינו נשבע ונוטל!
חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין.
והאמרת: בעל הבית טרוד בפועליו הוא! הני מילי - מקמי דלימטי זמן חיובא הוא, כי מטי זמן חיובא - רמי אנפשיה ומידכר. 

1.
הגמרא שואלת: אם כן [="אי הכי"] אם הטעם שתקנו חכמים לשכיר להישבע וליטול הוא מפני שבעל הבית טרוד בפועליו הרי שראוי שגם באופן שהויכוח בין הפועלים לבעל הבית הוא אודות כמה "קצץ" [=קבע מחיר] עבור העבודה, שגם במקרה זה יהיה הדין שיישבע השכיר כמה "קצץ" ויטול, והרי הדין לא כך שהרי יש ברייתא [="אלמה תניא"] הקובעת שבויכוח מסוג זה [כמה "קצץ"] הדין הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", והשכיר צריך להביא ראיה [כגון עדים. ואם לא מביא ראיה לא יקבל את מה שהוא דורש מבעל הבית], ומדוע חכמים לא תיקנו לו שיישבע ויטול.

2.
הביטוי "אי הכי": הקושי שמתעורר הוא מתוך הסוגיה הנוכחית עצמה. ואילו הביטוי הדומה "אלא מעתה" – לאור הנחה מוקדמת מתעורר קושי ממקור אחר.

3.
הביטוי "אלמה תניא" כוונתו להקשות מברייתא על המסקנה שבאה אחרי "אי הכי".

4.
חשוב לציין: שני הביטויים הנ"ל. גם "אי הכי" וגם "אלמה תניא" משובצים תמיד בתוך מהלך סוגיה. הם יכולים להופיע בתוך מהלך של קושיה, או מהלך של תרוץ. זו הסיבה מדוע הקושיה מהברייתא לא פותחת ב"מיתיבי" וכדומה, אלא ב"אלמה תניא/תנן ...".

4.1
והגמרא מוסיפה שאלה נוספת באותו מבנה וסגנון של "אי הכי...אלמא תניא..."

5.
לאחר מכן הגמרא שוב שואלת: הרי למדנו [="והאמרת"] שהכלל הוא "בעל הבית טרוד בנכסיו", ויתכן שהוא טועה וסבור ששילם אם כן אין משמעות לחזקה שאינו עובר איסור, שהרי החשש הוא שהוא טועה.

6.
הביטוי "והאמרת" הוא על אמורא או על "סתמא דגמרא" - כבסוגייתנו.

7.
ומצאתי בספר "ליקוטי הלכות" [חיבר בעל ה"משנה ברורה"], עמוד 12, ב"עין משפט", הערה ז: "... אמנם מלישנא דגמרא בעמוד ב' דמקשה והאמרת אע"ג דגמיר מצוה משמע דנקטינן כן להלכה... "
אולי ניתן להסיק מדבריו שביטוי זה - "והאמרת" – משמעותו שמדובר בדבר שנפסק להלכה.

7.1
אמנם בסוגייתנו לא מדובר ממש בדין הלכתי, אלא בעיקרון התנהגותי, ש"בעל הבית טרוד בנכסיו", וכנראה שהגמרא מתכוונת לומר שגם המסקנות הנובעות מכלל פסיכולוגי זה מחייבים להלכה.

7.2
וכנראה כך גם משמע מהריטב"א, מסכת מכות, דף ח עמוד א: "... ולקמן אקשינן מינה והא אמרת אע"ג דגמיר מצוה קא עביד, דאלמא הכין ודאי מילתא דקושטא [=אמת]..."

7.3
לפי זה אפשר להסביר כמה קושיות של האחרונים בש"ס [למשל: "ערוך לנר" על כריתות דף ט עמוד ב], ששואלים מדוע הגמרא מקשה רק לפי "והאמרת...", הרי הקושיה מתאימה גם לפי מי שלא מקבל את הדין שמובא על ידי הביטוי "והאמרת". לפי דברינו, ש"והאמרת..." מלמד שהדין המובא על ידי ביטוי זה נפסק להלכה ברור יותר מדוע הגמרא, לפעמים, מקשה דווקא לפי "והאמרת..."

7.4
ואמנם כך נפסק, לפי ה"והאמרת":
רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ו:

כל שכיר ג ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר בעל הבית נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה, אפילו היה השכיר קטן * השכיר נשבע ונוטל, ...