טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הני תחלי דבי כתנא אין בהן משום גזל – שחליים
"אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני תחלי דבי כתנא אין בהן משום גזל, עומדות על גבולין יש בהן משום גזל. ואם הוקשו לזרע, אפילו דבי כתנא נמי יש בהם משום גזל. מאי טעמא מאי דאפסיד אפסיד" (בבא מציעא, קז ע"א).
פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] רַב יְהוּדָה לְרָבִין בַּר רַב נַחְמָן: רָבִין אָחִי, הָנֵי תַּחְלֵי [אותם שחלים הגדלים בתוך הפשתה] אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גֵּזֶל, שמותר לתלוש ולקחת מהן, שבסופו של דבר הריהו כמנכש את השדה, אבל אם עוֹמְדוֹת עַל גְּבוּלִין יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֵּזֶל, שמן הסתם זרעום הבעלים בשולי השדה, כדי שיהיו להם גם מעט שחלים. וְאִם הוּקְּשׁוּ לְזֶרַע, שכבר גדלו השחלים עד שהתקשו ויש בהם זרע אֲפִילּוּ היו דְּבֵי כִּתָּנָא נַמִי [בתוך הפשתן גם כן] יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גֵּזֶל. מַאי טַעְמָא [מה טעם] הדבר? מַאי דְּאַפְסִיד [מה שהפסידו, גרמו הפסד] כבר אַפְסִיד [הפסידו] והזיקו לגידול הפשתן, ואם ליקטם עכשיו אינו מועיל לשדה ורק לוקח דבר מבעליו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שחליים תרבותיים שם באנגלית: Garden Cress שם מדעי: Lepidium sativum
שם נרדף במקורות: תחלי שמות בשפות אחרות: ערבית - רשאד
נושא מרכזי: הקשר בין שחליים ופשתן.
לנושאים נוספים העוסקים בשחליים תרבותיים - הקש\י כאן.
במקורות רבים ניתן ללמוד ש"תחלי" הם הצמח הנקרא בעברית שחליים תרבותיים. למשל, רש"י מפרש כאן: "תחלי דבי כיתנא - שחלים שקורין כרישי"ן, הגדילים בין הפשתן". "כרישי"ן" (Cresson alénois) הוא שמו של השחליים בצרפתית. בפירוש המשנה לרמב"ם (מעשרות, פ"ד מ"ה) מובא השם הערבי: "ושחלים, חב אלרשאד" (حب الرشاد). שחליים תרבותיים הוא צמח חד-שנתי שלעליו הירוקים טעם חריף, והם משמשים ירק לסלט, וזרעיו משמשים תבלין. מדברי רב יהודה ניתן להסיק שגם בתקופת חז"ל השחליים נאכלו הן כירק והן כזרע. בגלל השימוש הכפול בשחליים שני השלבים חייבים במעשר לדעת הכול: "... וחכמים (החולקים על רבי אליעזר בשבת) אומרים: אינו מתעשר זרע וירק אלא השחלים והגרגיר בלבד" (מעשרות פ"ד מ"ה). על השימוש בזרעים טחונים כתבלין אנו לומדים בתוספתא: "שחלים שטרפן מערב שבת נותן לתוכן חמץ ושמן” (שבת יד, י"ג) וכך גם בגמרא בשבת (קמ ע"א): "שחליים ששחקן מערב שבת, למחר נותן לתוכן שמן וחומץ, וממשיך לתוכן אמיתא, ולא יטרוף אלא מערב וכו". ברור שאין הכוונה להכנת תרופה אלא למזון שהרי הדבר אסור בשבת. העובדה שגם עלי השחליים שימשו כמזון לגיטימי לאדם משמשת כתשובה לשאלת התוס':
"הני תחלי דבי כיתנא אין בהם משום גזל - אף על גב שהתנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום כדאמר בסוף פ' מרובה (ב"ק דף פא.), התם מיירי בעשבים שאין ראוים לאדם אלא לבהמה, וכן משמע מדלא נקט ירקות, אבל תחלי שהן מאכל אדם אסור אלא אם כן הוא שדה פשתן".
בשלב הצימוח ("ירק") השחליים מתחרים בפשתן בכך שהם מנצלים את המים והמינרלים בקרקע לכן יש יתרון בעקירתם. לאחר סיום הצימוח והתייבשות התרמילים החלק הנאכל הם הזרעים המשמשים כתבלין וכתרופה (ראו במאמר "לא יאכל לא חלב ולא גבינה, ולא ביצים ולא שחליים" (נדרים, נד ע"ב)). על שלב הצימוח כתב רש"י: "אין בהם משום גזל - לכל הבא ועוקרן, לפי שהוא משביח את הבעלים, שמפסידים פשתן יותר על דמיה". לעומת זאת על שלב ההתייבשות כתב: "הוקשו לזרע - אותן שחלים שעמדו בפשתן ימים רבים עד שנגמר גידוליהן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן, ויש בהם משום גזל". דברים דומים בסגנון מעט שונה כתב רבי ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים): "אמר ליה רב יהודה לרבין בר נחמן. שהיה בר מצריה: אלו השחליים הצומחים בין הפשתן, כל זמן שהן לחין אין בהם משום גזל, דאותו שיקחם טובה עושה לבעל הפשתן, מפני שמנכש פשתנו: והעומדין אגבולין יש בהן משום גזל. כי לא יזיקו הפשתן וכו'". אגב הלכה זו אנו לומדים שערכם של השחלים היה נמוך בהשוואה לפשתן.
מלשון רב יהודה ניתן להסיק שהוא התייחס לתופעה נפוצה או לפחות ידועה היטב ("הני תחלי דבי כתנא"). בדרך כלל כאשר מדובר בארוע חד פעמי שהתרחש במקרה הוא מתואר בלשון "הוה עובדא" או סגנון דומה. לאור זאת צצה השאלה מדוע יזרע אדם שחליים המזיקים לפשתן בשדה משותפת. גם אם נניח שמדובר בתרחיש תיאורטי נשאלת השאלה מדוע נבחר דווקא צמד הגידולים שחליים ופשתן. לענ"ד התשובה לשאלה נעוצה בדימיון בין זרעי שני צמחים אלו (תמונות 1-2). דימיון זה מונע את האפשרות לברור ולהפריד בין הזרעים וזריעתם יחד גורמת לכך שבשדות פשתן גדלים גם שחליים למרות הנזק שהם גורמים.
לעובדה שמדובר בזריעת שני מינים בעלי זרעים דומים יש אולי גם משמעות הלכתית הנוגעת לדיני כלאי זרעים ולתקנת יהושע. בנושא זה עסק בהרחבה הרב יצחק קאץ במאמר "בדין איסור הרכבה" שהופיע בכתב העת "תורת הארץ" (מאסף, כרך ה' חוברת ב'). הוא העלה כאפשרות שאין מחלוקת בין הרמב"ם והתוס' בסוגייתנו לגבי השאלה האם תקנת יהושע נוגעת רק לעשבים שעלו מאליהם. אמנם גם השחליים נזרעים בשדה הפשתן על ידי החקלאי אך בגלל הדמיון בין הזרעים ללא כוונת מכוון. אצטט קטע קצר מדבריו:
"... ונראה לי דכונת הרמב"ם שכתב בעשבים העולין מאליהן אין כונתו במין עשבים שאין נזרעים אלא מאליהן עולין, רק כונתו בעשבים שלא זרעם בכונה לזורעם אלא מאליהן עלו ביחד עם מינים אחרים ואם ניכר שהוא לא זרעם אלא מאליהן עלו בזה יש תקנת יהושע, ולפי זה ניחא הכל דמיירי במינים הנזרעים אבל באופן שמוכח שהוא לא זרעם אלא מאליהן נזרעו יש תקנת יהושע והוי כלאים גם לרבנן דרבי דוסתאי, ולפי זה אין ראיה דהתוס' בב"מ פליג על הרמב"ם דהני תחלי דבי כתנא בודאי לא זרע את זה בכונה דהא מפסדי לכתנא אלא נצמחו מאליהן על ידי שהיה מעורב בפשתן על כן היה שייך תקנת יהושע אי לאו משום דהוי מאכל אדם ודוק".
הרב קאץ כותב: "... דהני תחלי דבי כתנא בודאי לא זרע את זה בכונה דהא מפסדי לכתנא אלא נצמחו מאליהן על ידי שהיה מעורב בפשתן וכו'" מבלי להסביר כיצד הדבר אפשרי. לאור דברינו שזרעי פשתן ושחליים דומים מאד הדבר מובן היטב.
 |
|
 |
|
תמונה 1. זרעי שחליים תרבותיים |
|
תמונה 2. זרעי פשתן
|
הרחבה
השחלים הוא שמו של סוג במשפחת המצליבים. שם הסוג נגזר מצורת הפרי דמוי השחלה הכפולה (שחליים). בארץ ישראל גדלים שבעה מיני בר השייכים לסוג והמין שחליים תרבותיים שמוצאו מאיזורנו (תמונות 3-4). את המין התרבותי ניתן למצוא בארץ גם כצמח בר, פליט תרבות, בשטחים מופרעים בחבל הים תיכוני של ישראל ובעיקר במישור החוף.
השחליים התרבותיים הם צמח חד-שנתי שגובהו 30-60 ס"מ. עליו התחתונים גזורים, מנוצים וצבעם ירוק-כחול. הפריחה בחודשים מרס-מאי. הפרחים הזעירים ערוכים בתפרחות צפופות וצבעם לבן. הפרי הוא תרמילון דמוי משולש, פחוס ומאורך. מועד האיסוף: ינואר-אוגוסט. מגדלים את השחליים בחורף משום שחום או יובש גורמים לפריחה מוקדמת. זהו גידול קצר-חיים, שניתן לקטוף מעליו כבר שבועות ספורים לאחר הזריעה.
מגדלים את השחליים התרבותיים בהיקף קטן בעיקר לצריכת עליו הטריים והוא נמכר בדרך כלל בשווקים כאגודת עלים בדומה לפטרוזיליה (תמונות 5-6). הוא נמכר גם באריזת נבטים מוכנים לאכילה. לעלים הצעירים טעם חריף בעל ארומה חרדלית בדומה למינים נוספים במשפחת המצליבים (על מקור הטעם ראה גם "ריח צנון אני מריח בגליל"). בניגוד לרוב המינים במשפחה לשחליים עלים קטנים בעל מראה עדין המתאים גם לקישוט מאכלי דגים ובשר. שימוש נוסף הנעשה בשחליים הוא ניצול הזרעים כתבלין חריף הדומה לחרדל (הזרעים מכילים כ-58% שמן) (תמונה 7).
 |
|
 |
תמונה 3. שחליים עדינים - פרחים ופירות
צילם: דרור מלמד |
|
תמונה 4. שחליים עדינים - פירות צילם: דרור מלמד
|
תמונה 5. נבטי שחליים תרבותיים צילם: Rainer Zenz
לעיון נוסף:
באתר צמח השדה: "שחליים עדינים".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
