סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף מ"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת בבא מציעא
דף קי ע"ב

 

בדבר הטעם שהשוכר פועלים על ידי שליח - אין בו חובת "לא תלין פעולת שכיר"

 

תנו רבנן, האומר לחבירו צא שכור לי פועלים שניהן אין עוברין משום בל תלין, זה - לפי שלא שכרן, וזה - לפי שאין פעולתו אצלו (קי ע"ב). מברייתא זו נלמד הדין, שחובת 'בל תלין' היא רק כאשר הבעל הבית עצמו שוכר את פועליו, משא"כ אם שוכרם על ידי שליח, וכפי הסברא המפורשת בברייתא: "זה לפי שלא שכרן", כלומר, בעה"ב אינו עובר משום ש'לא שכרן', וכפי שפירש"י: "ולא קרינא שכיר גביה", "וזה לפי שאין פעולתו אצלו", כלומר, השליח אינו עובר משום דכתיב (ויקרא יט, יג):
"לא תלין פעלת שכיר אתך", וכלפי השליח 'לא קרינא ביה פעולתו אתך'.
בחידושים המיוחסים להריטב"א ישנה תמיהה גדולה: "דהא בכל מקום שלוחו של אדם כמותו", ולמה אם כן לא יתייחס כאן מינוי השליחות אל בעל הבית. וכתב ליישב בדרך אפשר: "ושמא לא אמרינן הכי לחובתו", והיינו, כשתוצאת מעשה השליחות תהיה לחובה והפסד, וכמו הדוגמא שלפנינו - שעל ידי השליח נגרם לו חובה לשלם ביום עבודתו דייקא, בכהאי גוונא לא נאמר הכלל של "שליחו של אדם כמותו".

אכן, על יסוד זה ישנה קושיא חזקה, מהא דמצינו לעיל (צו.): "אמר ליה רבינא לרב אשי, האומר לשלוחו צֵא והִשָאֵל לי (-'בשבילי', רש"י) עם פרתי, מהו, בעליו ממש בעינא וליכא או דלמא שלוחו של אדם כמותו", והיינו, האם עם השליח נחשב הדבר כ'בעליו עמו', דהא 'שלוחו של אדם כמותו', או 'בעליו ממש בעינא', ולא שלוחו. צדדי הספק בזה שלא יועיל שליח לענין בעליו עמו, ביארו התוס' (ד"ה שליח), משום דפעמיים כתיב 'בעליו', כמו שנאמר (שמות כב, יג-יד) "בעליו אין עמו שלם ישלם. אם בעליו עמו לא ישלם", ולכן נתמעט שליח. סברא נוספת כתבו התוס': "אי נמי, משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה, הוא דוקא ולא שלוחו", ואילולא סברות אלו היה שייך גם לענין 'בעליו עמו' הכלל של 'שלוחו של אדם כמותו', והגם שמעשה השליח הוא לחובתו, כי על ידי זה ייפטר השואל מלשלם על אבידת הפקדון, ומוכח מזה שגם לחובתו נאמר כלל זה (ראה 'תפארת יצחק' אות ש' מע' שליחות).

והגאון ר' מאיר אריק זצ"ל הקשה בספרו 'טל תורה' (כאן) על יסוד דברי הריטב"א מדין ד'אין שליח לדבר עבירה', והיינו, שמעשה השליחות אינו גורם עונש עבור המשלח, וטעם הדבר הוא, משום 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים', ולולא סברא זו היתה מועילה השליחות, והמשלח היה מתחייב בעונש מכח השליחות. והרי לנו, שגם כשנגרמת חובה למשלח כתוצאה מן השליחות נאמר הכלל של שלוחו של אדם כמותו. אמנם, יתכן שדברי הריטב"א בנויים על דעת הראשונים (ראה ריטב"א קידושין מב:; תוס' שאנץ בשטמ"ק ב"מ י:; ש"ך חו"מ סי' שמח סק"ה), שדין 'אין שליח לדבר עבירה' גזירת הכתוב היא, וזאת היא גזירת הכתוב, ששליחות אינה יכולה לגרום כתוצאה ממנה - עונש או חובה למשלח.

השוואת דין זה לדין 'שליח לדבר עבירה' מצינו גם בשו"ת 'הלכות קטנות' (ח"ב סי' לא), בזה"ל: "שאלה, פועל ששלח שלוחו לתבוע שכרו מבעה"ב אי עובר עליו. תשובה, אפשר דלאו כל כמיניה לשוויי שליח לחיוביה לזה. ואין זה בכלל שלוחו כמותו, וכעין ראיה ההיא דהמקבל 'צא ושכור לי פועלים אין אחד מהן עובר זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאינן שלו', ואפשר כמעט הוי בכלל 'אין שליח לדבר עבירה'".

אמנם, כאמור הריטב"א עצמו כתב סברא זו רק בדרך שמא, ולא כדבר מוחלט, מה גם שסיים שם דבריו בזה"ל: "וצ"ע, דהא ליכא מיעוטא בקרא דבעינן שיהא שוכרם הוא".

ולגבי זה שאין לנו מיעוט בפסוק שלא תועיל שליחות, יש להביא דברי ה'משך חכמה' על הפסוק (ויקרא יט, יג): "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", שמדברי התרגום אונקלוס יש לזה פסוק מפורש, כי הנה מצינו חילוק בביאור המילים 'לא תלין פעולת שכיר אתך' בין האונקלוס לבין תרגום יונתן, כי בתרגום יונתן כתוב: "וְלָא תְבִית סוּטְרָא דְאַגִירָא לִמְעַכְּבָא גַבָּךְ עַד צַפְרָא", והיינו, שתיבת 'אתך' קאי על 'פעולת שכיר', שלא תעכב את שכר פעולתו אתך, ואילו באונקלוס תירגם: "לָא תְבִית אַגְרָא דְאַגִירָא לְוָתָךְ עַד צַפְרָא", ולפי זה 'אתך' מוסב על 'שכיר', והיינו, שכיר שהושכר לך, וכתב המש"ח: "ולפי זה, מיעט אם שכרו על ידי אחר, ואע"ג דשלוחו של אדם כמותו, בכל זאת הכא לא סמיך דעתיה דהאי פועל, כיון שהבעה"ב בעצמו לא שכרו...". ועי"ש שכן מוכח דקדוק לשון הפסוק, כי לפי ביאור התרגום יונתן היה לו לומר 'לא תלין אתך פעולת שכיר', ומדכתיב 'לא תלין פעולת שכיר אתך', משמע ש'אתך' מוסב על 'שכיר', והקפידה התורה רק בשכיר ששכרת בעצמך, ולא על ידי אחר, ונמצא שיש לנו מיעוט מפורש לכך.

מאידך, מצינו סברא נוספת בזה, כי אמנם מעיקר הדין שייך דין שלוחו של אדם כמותו גם בזה, ומן הראוי היה שיתחייב המשלח שלא להלין שכר השכיר שנשכר ע"י שליח, אלא, סברת דין זה היא מטעם אחר, כמו שכתוב בתוספות רי"ד בסוגייתנו, שנתקשה ג"כ בקושיית הריטב"א, וז"ל: "ואע"ג דאיהו אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלין וקיי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו, וטעמא דמילתא, דכי חזו פועלין לבעה"ב כד מוגר להו סמכו דעתייהו דליפרעינהו ביומיה, אבל כי לא חזו ליה לא סמכא דעתייהו דלפירעינהו, דאע"ג דאמר להו שכרכם על בעה"ב וסמכו עלויה, נהי דסמכי עלויה דליפרעינהו, אבל לאלתר לא סמכא דעתייהו, ומשום הכי אינו עובר", ומבואר בדבריו, כי סיבת הדבר היא, כי הפועל עצמו, כשהשכיר את עצמו לשליחו, לא נכנס על דעת כן שישלם לו לאלתר, ומתחילה ידע שאין הדבר ברור שיקבל את שכרו ביומו, ואדעתא דהכי השכיר את עצמו, ובכי האי גוונא אין עוברים על 'לא תלין פעולת שכיר'.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר