דו משמעי / רפי זברגר

בבא מציעא קד ע"א

הרקע

שתי המשניות הראשונות בפרק תשיעי, מן הדף הקודם, עוסקת באריסות וחכירות. ננסה להסביר את המושגים:
אריס – פועל העובד בשדה, כאשר ההסכם בינו לבעל הבית, לחלק את התוצרת למחצה, שליש או רביע. כלומר, הם מסכימים, כי לא משנה כמה תוצרת יניב השדה, בעל השדה יקבל חצי/שליש/רבע, לפי המוסכם, והאריס יקבל את השאר. 
חכירה – הפועל מסכים עם בעל הבית, לתת לו כמות מסוימת ומוגדרת מראש, בתמורה לחכירת השדה, ללא תלות בכמות התוצרת אשר יניב השדה. בין אם יהיה הפסד גדול, או לחילופין רווח גדול, המחכיר מחויב לכמות המוגדרת מראש. 
נעסוק בסיפא של המשנה השנייה: אם אמר לו : חכור לי שדה בית השלחין [שדה אשר חייבים להשקותו] זו, או שדה בית אילן [שדה אילנות] זה, יבש המעיין או נקצץ האילן – מנכה לו מחיכורו. מכיוון שסיכמו ביניהם על שדה מסוים ומוגדר, בית השלחין או שדה אילן, והתנאים השתנו, כך שהמעיין ממנו משקים את השדה יבש, או האילן אותו ''אהב'' הפועל נקצץ, הרי שהפועל החוכר מוריד לו משכר החכירות.  
 

הנושא

הגמרא מקשה על דין זה מברייתא במסכת בבא בתרא (ז', א'): בית כור עפר אני מוכר לך, אף על פי שאין בו אלא לתך – הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא, והוא דמתקרי בית כור. מדובר על אדם המוכר לחבירו שטח אדמה שלו, ומכנה את אותו שטח ''בית כור''. כדי להבין ברייתא זו, נקדים מספר הקדמות בנושא שיעורים ומידות:
1. כור זו מידה המכילה שלושים ''בתי סאה''.
2. בית סאה מכיל חמישים אמה על חמישים אמה [אמה – חצי מטר, בערך].
3. לתך, זו מידה המכילה חצי בית כור [חמש עשרה בתי סאה].
אומרת הברייתא, אדם המוכר לחברו ''בית כור'', למרות שבפועל יש בשטח זה רק לתך, שזה כאמור חצי מן הכמות, הרי המכר תקף. זאת בגלל, שהמושג ''בית כור'' אינו מתייחס למידה של בית כור, אלא זהו ''שם החלקה'', כך אנשים מכנים את שטח הקרקע הנקנית. ואמנם, המוכר צריך להוכיח כי כך קוראים למקום, ואז, ורק אז – המכר חל.
אם כן, שואלת הגמרא, מדוע במקרה המצוטט לעיל מן המשנה, אנו אומרים שמכיוון שהעץ נקצץ, הפועל יכול להוריד לו משכר החכירות, הרי ניתן לומר שכך נקרא המקום ''שדה בית אילן'' ללא קשר לקיום האילן?
עונה הגמרא: יש הבדל מי אומר למי. אם המחכיר אומר – ניתן לומר שהתכוון לשם המקום, ולא לתכולה שלו. אך אם הפועל המחכיר אומר זאת, כוונתו להקפיד על קיום האילן, ואם הוא נקצץ, הרי שהחוכר יכול להפחית מתשלום החכירות.
 

מהו המסר?

אותו מושג, אותה אמירה אך משמעות שונה. תלוי מי האומר ומה באמת התכוון באמירתו. המחכיר בדרך כלל מתכוון לקרוא בשם החלקה, ולכן אנו אומרים שזה ''שם המקום'', לעומת הפועל החוכר, מתכוון לכל מילה שהוא אומר, והוא מקפיד על כך, וזה חלק מתנאי ההעסקה שלו בשדה.
כמה מצבים יש, ששני אנשים אומרים משהו, וכל אחד מתכוון למשהו אחר. יכולים לריב ולהתדיין במשך זמן רב על הנושא, מבלי לדעת שכלל אין ביניהם מחלוקת. אם בכל מחלוקת/מריבה היו מלבנים לפני כן, את ''המושגים הבסיסיים'' עליהם דנים ומתווכחים, וויכוחים רבים היו נמנעים מכל וכול. כדאי ורצוי לזכור ולעשות זאת כל פעם מחדש.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]