סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1010

"שאני עבד דאיחייב במצות"

בבא בתרא ד ע"א

הגמ' מספרת על הורדוס המלך שמבחינה הלכתית היה דינו כדין עבד כנעני. הורדוס המלך הרג את כל חכמי ישראל משום שהחכמים טענו שהוא פסול למלכות היות ונא' בתורה "מקרב אחיך תשים עליך מלך" ועבד פסול להיות מלך, לכן הרג הורדוס את כל החכמים והשאיר את בבא בן בוטא כדי שיוכל לקבל ממנו עצות. בהמשך מסופר שכאשר הורדוס ניחם על מה שעשה שאל אותו איזו תקנה יש לו, אמר לו בבא בן בוטא: "הוא כבה אורו של עולם דכתיב "כי נר מצוה ותורה אור" (ע"י הריגת החכמים יש כאן גדר של כבוי אור, שהרי התורה נמשלה לאור), ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב "ונהרו אליו כל הגוים", היינו בבא בן בוטא השיא עצה להורדוס שיבנה את ביהמ"ק שהוא בבחינת אור, כמו שנא' ונהרו אליו כל הגויים לשון אור, והגמ' באמת מספרת שמי שלא ראה את בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו. שואלת הגמ' על השאת עצה זו קוש' חזקה, וכך אומרת הגמ' "ובבא בר בוטא היכי עבד הכי, והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי, מפני מה נענש דניאל מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר" וכפי שהגמ' מביאה מהפסוקים שדניאל השיא עצה לנבוכדנצר לתת צדקה והתקיים בו מקרא שכתוב "וחטאיך בצדקה פרוק" ועל כך נענש דניאל, שאין להשיא עצה לגוי שיעשה דבר שהוא פטור ממנו, וע"י עשיית הדבר הוא מזקיק את הקב"ה לתת לו שכר ולסלוח לו על עוונותיו. כיצד א"כ השיא בבא בן בוטא עצה להורדוס לבנות את ביהמ"ק. עונה הגמ' בתרוץ הראשון, שונה עבד כנעני שחייב במצוות כאשה ואין הדבר דומה לנבוכדנצר שהיה גוי גמור. רבינו גרשום מוסיף ואומר: "שאני עבד משום דהוי שייך במצוות עשה שאין הזמן גרמא והורדוס עבד היה". משתמע מדברי רבינו גרשום שכוונת הגמ' למצוה המסוימת הזו של בנין ביהמ"ק, ז"א היות ומצות בנין ביהמ"ק נחשבת כמצות עשה שאין הזמן גרמא והרי עבד חייב במצוות כאשה, הרי שלגבי מצוה זו שבבא בן בוטא השיא לו, נקרא הורדוס בר חיוב. וכך באמת מתבאר להדיא ביד רמה.

יש מן האחרונים שרוצים למצוא בדברי גמ' אלו סמך ומקור לפסק הלכה שפסק הרמב"ם בהל' בית הבחירה בפ"א הל' י"ב כותב הרמב"ם: "והכל חייבין לבנות (את ביהמ"ק) ולסעוד בעצמן ובממונם, אחד אנשים ואחד נשים", הרמב"ם עצמו מנמק כמשכן שבמדבר, שהרי במשכן שבמדבר גם הנשים היו נודרות. אבל נושאי כלי הרמב"ם תמהים בדבר, הרי הנשים במדבר לא הצטוו, היתה זו נדבת לבן של הנשים, כפי שהפסוק אומר "וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה" ומהיכן למד הרמב"ם שיש חיוב לנשים לבנות את ביהמ"ק, ועוד, שם מדובר בענין סעד ממוני, ועדיין לא שמענו מנין שנשים חייבות בעצם בנין ביהמ"ק. סבורים האחרונים לומר שמקורו של הרמב"ם הוא בסוגייתנו במס' ב"ב כאשר הגמ' אומרת שאני עבד שאתחייב במצוות, מתכוונת הגמ' לפי הרמב"ם למצות ביהמ"ק, וכשם שעבד חייב בבנין ביהמ"ק כך גם אשה, שהרי חיובו כעבד כנעני הוא כחיובי האשה.

אבל על הרמב"ם גופו וכך גם על שאר הראשונים יש לכאורה קוש' חזקה אותה שואלים הרבה מן האחרונים. באותה הלכה ברמב"ם נפסק אין בונים את ביהמ"ק בלילה, שנא' "וביום אקים את המשכן" ביום מקימים ולא בלילה. ומקורו של הרמב"ם בגמ' מפורשת במס' שבועות בדף ט"ו: נמצא שהמצוה של בנין ביהמ"ק שהיא מצות עשה אינה נוהגת אלא ביום, מעתה כשם שכל המצוות הנוהגות ביום ולא בלילה מוגדרות כמ"ע שהזמן גרמא כמצות תפילין, ציצית, לולב, ומכל המצוות הללו נשים פטורות, כיצד יכול הרמב"ם בהמשך ההלכה לפסוק שאחד אנשים ואחד נשים חייבים במצוה זו, וכיצד יכולים רבינו גרשום והיד רמה לומר אצלנו בגמ' על שאני עבדא שאתחייב במצוות, שמצות בנין ביהמ"ק נחשבת למ"ע שאין הזמן גרמא, והרי אין לך מ"ע שהזמן גרמא יותר ממצות בנין ביהמ"ק המוגבלת ליום ולא ללילה. מה בין כל המצוות שנחשבת למ"ע שהזמן גרמא משום שאינם נוהגות בלילה, לבין מצות בנין ביהמ"ק שלמרות שלא נוהגת בלילה היא נחשבת למ"ע שאין הזמן גרמא, עמדו על כך גדולי האחרונים. הגאון בעל הקובץ שעורים, הגאון בעל השואל ומשיב, הגאון החת"ס ועוד.

יש מקום אולי ליישב את הקוש' באופן נאות ע"פ יסוד מענין אותו מחדש בעל השפ"א בחבורו למס' מגילה בדף כ'. נא' שם במש' אין קוראים את המגילה ולא מלים אלא משתנץ החמה עד שתשקע, מצות מילה אינה נוהגת אלא ביום, הדבר נלמד ע"פ דברי הגמ' שם ממה שנא' וביום השני ימול, ביום ולא בלילה, תוס' שם בד"ה "דכתיב" וכך גם במס' קדושין כ"ט. שוא' קוש' מפורסמת, אנו יודעים שאשה פטורה מלמול את בנה והדבר נלמד ממה שנא' "כאשר צוה אותו אלקים אותו ולא אותה", שוא' תוס' מדוע אין אנו ממעטים נשים ממצות מילה מכך שמצות המילה נחשבת למ"ע שהזמן גרמא, שהרי מצות מילה נוהגת רק ביום ולא בלילה, א"כ מה אנו צריכים את המיעוט של אותו ולא אותה, תיפוק ליה דהוי מ"ע שהזמן גרמא שנשים פטורות. תוס' במגילה ובמס' קדושין מביאים כמה וכמה תשובות בדבר.

הגאון בעל השפ"א מיישב את קוש' התוס' ביסוד מענין והוא כותב בקצור כדרכו "ונ"ל לומר דלא הוי מ"ע שהזמן גרמא כיון דבאמת לעולם צריך האדם להיות נימול, ואע"ג דגוף מעשה המילה צריך להיות ביום אבל המכוון הוא כדי שיהא נימול בכל הימים והלילות, ואין נקרא זמן גרמא רק במצוה שחיוב לעשותה אינו אלא ביום, ובלילה אינו זמן המצוה כלל וכלל, ולא רק שפטור מלעשותה אלא שאינה נוהגת בלילה, הרי שרק הזמן גורם חיוב המצוה, משא"כ במילה דעשייתה היא רק פעם אחת והתכלית שלה להיות נימול תמיד, לא מקרי זמן גרמא כן נ"ל".

משמעות דברי השפ"א: כל המצוות שאינן נוהגות בלילה אין זה גדר שמעשה המצוה אינו נוהג בלילה, אלא שהלילה אינו זמן קיום המצוה, מצות לולב לא שייכת בכלל להיות נהוגה בלילה, משא"כ מצות מילה בה ניתן להבחין בין מעשה המצוה לבין קיום המצוה, במעשה המצוה יש אמנם הגבלה שעשיית המצוה תעשה ביום ולא בלילה, אבל המצוה היא, לא לעשות את מעשה המילה, אלא קיום המילה בגוף האדם, והאדם שצריך להיות נימול אין הבחנה בין יום ללילה, אדם שהוא נימול מתקיימת בו מצות מילה גם בלילה, דבר זה לא מוגדר כמצות עשה שהזמן גרמא אלא כמצות עשה שאין הזמן גרמא, לפי שאין אנו מתייחסים למעשה המצוה אלא לתכלית קיום המצוה.

אם כנים דבריו של השפ"א תתיישב קושית האחרונים העצומה על דעתם של הראשונים. הרמב"ם בתחילת בית הבחירה מגדיר לנו מהי תכלית מצות עשיית המקדש, וכך נא' שם בפ"א הל' א': "מצות עשה לעשות בית לה' להיות מקריבים בו הקורבנות וחוגגים 3 פעמים בשנה שנא' ועשו לי מקדש" וכו' הרי שהעשייה של בנין המקדש אינה קיום המצוה, קיום המצוה היא הווית ביהמ"ק וכל העבודות הסובבות אותו כאשר אנו מצווים שיהיה לנו מקדש מתקיימת מצות המקדש בין ביום ובין בלילה, הקטרת האברים נעשתה במשך הלילה, הנרות דלקו במשך הלילה, הווית קיום המקדש נהג בין ביום ובין בלילה, נכון שעשיית המקדש בפועל נבדלת ליום ולא ללילה, אבל אין עשיית המקדש גמר תכלית קיום המצוה, גמר תכלית קיום המצוה הוא הווית קיום בנין המקדש בין ביום ובין בלילה, דבר כזה אינו מוגדר כמ"ע שהזמן גרמא אלא כמ"ע שאין הזמן גרמא, ואתי שפיר היטב דברי הראשונים רבינו גרשום, היד רמה, והרמב"ם.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]