הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי

בבא-מציעא קז ע"ב

התלמוד הבבלי (בבא מציעא קז, ב) דן בסיבות המוות:

"והסיר ה' ממך כל חלי, אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד. אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ. ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: הכל ברוח. ולשמואל, הא איכא הרוגי מלכות! - הנך נמי, אי לאו זיקא - עבדי להו סמא וחיי. רבי חנינא אמר: זו צינה, דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם. רבי יוסי בר חנינא אמר: זו צואה, דאמר מר: צואת החוטם וצואת האוזן - רובן קשה ומיעוטן יפה. רבי אלעזר אמר: זו מרה. תניא נמי הכי: מחלה - זו מרה, ולמה נקרא שמה מחלה - שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר: מחלה ששמונים ושלשה חלאים תלוין במרה, וכולן - פת שחרית במלח וקיתון של מים מבטלתן".

לפי סוגיה זאת אנו רואים שמיתת האדם נגרמת בעיקר בגלל סיבות חיצוניות כגון: עין רעה ורוח רעה. ישנם דברים שהם פוגעים חיצונית, אולם אדם יכול להישמר מהם כגון צינה.

סוגיית הירושלמי: תלמוד ירושלמי שבת יד, ד:

"רב ור' חייא רבה תריהון אמרין תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בידי שמים. ר' חנינה ושמואל תריהון אמרין צ"ט מתים בצינה ואחד בידי שמים. רב אמר כדעתיה ור' חנינה אמר כדעתיה. רב ע"י דהוה שרי תמן דעינא בישא שכיחא תמן הוה אמר צ"ט מתים בעיינה וא' בידי שמים. רבי חנינא על דהוה שרי בצפרין דצינתה תמן הווה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים. רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים. ורבנן אמרי תשעים ותשעה מתים בפשיעה ואחד בידי שמים. רבי חוניא יעקב מעפרתים בשם ר' [דברים ז טו] והסיר ה' ממך כל חולי זו שריפה. ר' חונה ותני לה בשם ר' אלעזר בן יעקב והסיר ה' ממך כל חולי זו רעיון דא"ר אליעזר [שם כח מח] ונתן עול ברזל על צוארך זה רעיון. א"ר אבון והסיר ה' ממך כל חולי זה יצר הרע שראשו מתוק וסופו מר. רבי תנחומא בשם רבי אלעזר רבי מנחמה בשם רב והסיר ה' ממך כל חולי זה המרה. דא"ר אליעזר תשעים ותשעה מתים במרה ואחד בידי שמים".

ראשית הירושלמי מביא את שיטת רב ש99 אחוזים מתים בגלל עין הרע וכמו כן מובא שעין הרע נמצא רק בבבל. בארץ ישראל לא חששו מעין הרע. אמנם ישנם הרבה דברים משותפים כמו צינה ומרה, אולם הסיבה המרכזית דעת חכמים היא ש99 אחוז מתים מפשיעה קרבן העדה מסביר - פשיעה. שאינן נזהרים מקור ומחום וריבוי המאכלות והמשגלות והכעס ודומיהן. לאחר מכן מובא הדעה שהסיבה היא הרעיון - שכל החלאים תלויים בהרהורים רעים כפחד האויב וכיוצא מהניזקין שלא יצאו ממנו עד מותו (קרבן העדה) ןלאחר מכן זה יצר הרע שראשו מתוק (וסופו מר). ומפרש חלי לשון מתיקות וכמאמר שהע"ה נפת תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה (קרבן העדה).

תחילתו מתוק וסופו מר. הכוונה היא שאדם נסחף למחוזות לא טובים בגלל תאווה מיותרת. הרעיון העולה מכל המאמרים הללו שהאדם מת בדרך כלל בגלל התנהגות לא ראויה. הרע בא על האדם בגלל חוסר אחריות שלו.

ועוד הארה קצרה בעמוד זה (בבא מציעא קז, ב)
מובא בבבלי:
"התקוששו וקושו (ו)אמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים!"
לעומת זאת בירושלמי:
תלמוד ירושלמי תענית ב, א:
"דרש ר' יאשיה [צפניה ב א] התקוששו וקושו נתקושש גרמן עד דלא נקושש חורנין".
מוסכם שדרושה נקיות כפיים לפי שפונים בתוכחה אל האחרים. אולם ישנו כאן הבדל בין התלמודים. לפי התלמוד הבבלי הציבור הוא אוסף של פרטים והפנייה למעשה היא כלפי כל אחד ואחד, ואילו לפי התלמוד הירושלמי הציבור הוא אורגניזם אחד והפניה היא אל כל הציבור – בלשון רבים.