גלגול / רפי זברגר

בבא מציעא צח ע"ב 

הרקע

בסוף המשנה בדף צ''ז למדנו את הדין הבא: זה אומר: שאולה, וזה אומר: שכורה – ישבע השוכר ששכורה מתה. 
מדובר באדם אשר "שאל" בהמה לעבודה לחצי יום, ובחצי השני של היום, שינה והפך להיות ''שוכר''. 
ההבדל בין שואל לשוכר הוא בחיוב במקרה של אונס. שואל חייב באונסין, ושוכר פטור. בסופו של דבר מתה הבהמה באונס, והמחלוקת בין המשאיל/המשכיר לשואל/שוכר, באיזה חלק של היום מתה הבהמה. אם היא מתה בחצי יום הראשון, הרי שהשואל יתחייב, אך אם מתה בחצי יום השני – השוכר פטור. פסקה המשנה במקרה זה: ישבע השוכר שהבהמה מתה בהיותה שכורה. 
 

הנושא

שואלת הגמרא על דין זה: ואמאי, מה שטענו - לא הודה לו, ומה שהודה לו – לא טענו. השבועה במשנה זהו היא מדין ''מודה במקצת''. לכן, שואלת הגמרא: הרי במקרה דנן, השואל/שוכר לא הודה למשאיל/משכיר על חלק מהטענה שלו. שהרי התובע (משאיל) טוען כי האונס אירע בזמן השאלה, והנתבע (שואל) טוען כנגדו, כי האונס אירע בעת השכירות, ולכן אין פה בכלל הודאה במקצת הטענה.
הגמרא עונה, כי לא מדובר בשבועת מודה במקצת אלא ב''גלגול שבועה''. משמעות מושג זה: אם חייבים להישבע מדין אחר, ניתן ''לגלגל'' עליו שבועה שבאופן עקרוני אינו חייב, אך מדין ''גלגול'' מתחייב. במקרה שלנו, השואל/שוכר חייב להישבע שהבהמה אמנם מתה מאונס, טענה הפוטרת בשכירות. לאחר שהשוכר התחייב בשבועה אחת, מחייבים אותו בגלגול שבועה גם להישבע שאמנם היא מתה בזמן השכירות ולא בזמן השאלה.
 

מהו המסר?

יישום ''גלגול שבועה'' בעצם מלמד, כי אדם שכבר חייב במשהו אחד, ניתן ''להלביש'' עליו עוד דברים. מה לי שבועה אחת, מה לי שתי שבועות. כלומר, אדם המתדרדר מטה, יכול למצוא את עצמו הרבה יותר ''עמוק'' ממה שחשב בתחילה.
מסקנה הנובעת מכך: יש "להתרחק כמטחווי קשת" מכל דבר רע. דבר לא טוב, עלול לגרור אחריו עוד דברים לא טובים, בדומה לכלל של ''עבירה גוררת עבירה''. אנו נשאף תמיד לצד השני, החיובי והיפה, וננסה ליישם כלל הפוך המלמדנו: מצווה גוררת מצווה – אחרי מצוות אנו ''מוכנים'' ללכת בעיניים עצומות, והצד היותר ''יפה'' הוא, שעשיית מצווה אחת, גוררת בעקבותיה עשיית מצוות אחרות וכן הלאה.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]