כיצד לנהוג עם עקש / רפי זברגר

בבא מציעא צז ע"א 

הרקע

למדנו בדפים הקודמים על דין ''בעליו עמו''. הגענו למסקנה, כי להלכה הזמן הקובע של דין זה הוא זמן השאלה. כלומר, אם בזמן שהשואל שאל את החפץ/בהמה כדי להשתמש בו/ה, המשאיל היה נוכח ליד החפץ, הרי ששאילה כזאת מוגדרת ''בעליו עמו'', שעל כך קובעת התורה, ''לא ישלם'' (אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ, לֹא יְשַׁלֵּם [שמות, כ''ב, י''ד](. 
נפקא מינה של דין זה, במקרה וקרה לשואל אונס, אשר בדרך כלל מחייבת אותו [שואל חייב באונסין], כאשר הבעלים ''היו עמו'' בזמן השאלה, הוא נפטר מדין אונס.
 

הנושא

רבא "מלמד" את השואל כיצד לשאול חפץ מחברו, ולגרום לכך, שלא יתחייב באונסין: האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וליפטר – נימא ליה: אשקיאן מיא, דהוי שאילה בבעלים. נתרגם: אדם הרוצה לשאול מחבירו ולהיפטר מדין אונס, יבקש מהמשאיל, "להשקות אותו" בעת השאילה, ובכך הופך את המשאיל להיות ''בעליו עמו'', עובדה הגורמת לשואל להיות פטור מדין אונס, אם וכאשר יקרה לו.
ממשיך רבא ו"מלמד" את המשאיל, כיצד ''לברוח'' מן החיוב: ואם פיקח הוא – נימא ליה: שאיל ברישא, והדר אשקייך.
כלומר, אם המשאיל דוחה את ''זמן ההשקיה'', לאחר ביצוע השאלה, בכך מצליח ''לעבוד'' על השואל, וגורם לשואל להתחייב באונסין, שהרי בזמן השאילה לא היה ''עמו'' ובכך הוא מחזיר לעצמו את הזכות לתבוע את השואל על אונסין.
 

מהו המסר?

נאמר בספר שמואל ב' (כ''ב, כ''ז): עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל (פסוק דומה יש בתהילים י''ח, כ''ז). כלומר, אם עומד מולנו אדם ''ברור ונקי'' (מצודות דוד), יש להתנהג עמו ב''ברירות ונקיות'', לעומת זאת, אם עומד מולנו אדם עקשן, יש להתנהג עמו בעקמומיות ובעקשנות, כדרכו וכמנהגו.
רבא במאמרו לעיל, מלמד אותנו בדיוק את ההנהגה הזאת. אם שואל מחפש היכן לפטור את עצמו מ''חיובים רגילים'' של שואל, הרי שהמשאיל צריך להיות ''פקח'' ולהתנהג עמו באותה מידה, ובכך ''לדכא'' את רצונותיו של השואל.    כך יעקב נהג עם לבן, שניסה לרמות אותו על ימין ועל שמאל, וכך צריך להתנהג עם כל רמאי ועם כל עקשן.
ביחסים בתוך המשפחה, בין הורים וילדים, הנושא הופך להיות מורכב הרבה יותר. אם נתעקש מול ילד עקשן, הרי שאנו עלולים לקבל עקשנות גדולה יותר, במיוחד בגיל הבגרות, גיל בו הנער/ה מעצבים את דרכם בחיים, ולעיתים, לא מוכנים לשמוע דעות של אנשים אחרים, ובמיוחד לא של הורים. במקרים אלו, יש ללכת דווקא בדרך של הבנה והכלה. לנסות להבין את נפש הילד, ללכת איתו, לא לכעוס, לא לטעון כל הזמן שהוא אינו צודק ודרכו איננה נכונה, אלא, לנסות להביא אותו להבנה כי ישנה דרך אחרת, שיש לבחון אותה ולשקול אותה במכלול השקלולים העומדים בפניו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]