סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1009

"איבעיא להו מהו שיסדרו בבעל חוב"

בבא מציעא קיד ע"א

בפר' ערכין שבתורה נאמר: שאם אדם העריך את עצמו, היינו: שאמר "ערכי עלי", אבל "אם מך הוא מערכך ואין ידו משגת", התחדש בתורה דין של "מסדרין", וכפי שהמש' אומרת במס' ערכין כ"ג: אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנים אותם, נותנים לו מזון 30 יום, וכסות ל12- חודש, מטה מוצעת וסנדליו ותפילין. ז"א, אדם שהתחייב ואין לו לשלם, לא נוטלים ממנו את המזון המינמלי או את הדברים המינמליים להם הוא נצרך. והגמ' לומדת זאת: "ואם מך הוא מערכך" - החייהו מערכך.
מעתה, נשאלת השאלה: מה הדין בבע"ח פשוט. ראובן שלוה משמעון ואין לו מה לשלם, האם מותר לרדת לנכסיו וליטול ממנו אפי' את כדי חייו, או שיש לסדר לבע"ח כפי שמסדרים למי שהתחייב בערכו ומשאירים לו ללווה מזון ל - 30 יום, וכסות ל - 12 ח' ומטה ותפילין. יסוד השאלה כפי שמתבאר בגמ': האם לומדים ג"ש "מיכה" "מיכה" מערכין או לא. לגבי מלוה נאמר בתורה "וכי ימוך אחיך", כך גם לגבי ערכין נאמר: "ואם מך הוא". והשאלה: האם כמו שמסדרים לחייבי ערכין, כך מסדרים לבע"ח או לא, אין רחמים בדין, ונוטלים מן הלווה אפי' כדי חייו. הגמ' מאריכה בראיות, ובסוף הסוגי' נאמר בגמ': שרבה בר אבוה פגש את אליהו הנביא כשהוא עומד בבית הקברות של עו"כ. שאל את אליהו מהו שיסדרו בבע"ח. ענה לו: "גמר מיכה מיכה מערכין".

ועוד מספרת שם הגמ': שרבה שאל את אליהו: הרי הוא כהן, ומדוע עומד הוא בבית הקברות. ענה לו אליהו הנביא: לא למדת מס' טהרות, והרי רשב"י אומר: קבריהן של עו"כ אין מטמאין שנא': "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". אתם קרויין אדם, ואין עו"כ קרויין אדם.

תוס' בד"ה "מהו שיסדרו" אומרים דבר מעניין מאוד. אנחנו יודעים שאליהו הנביא הכריע את השאלה של מהו שיסדרו בבע"ח, שיש כן לסדר לבע"ח, משום הג"ש של מיכה מיכה, אעפ"כ אומרים תוס', פסק ר"ת בספר הישר: דאין מסדרין בבע"ח, זאת על סמך כמה וכמה ראיות מן התלמוד. אבל הדברים עומדים לכאו' בסתירה להכרעתו של אליהו הנביא: כיצד ניתן לר"ת לחלוק על הכרעתו של אליהו הנביא. ממשיכים שם התוס' ואומרים כך: "ומה שאמר אליהו מיכה מיכה גמר אין ראיה משום דאליהו דיחוי הווה מדחי ליה, תדע שהרי השיב לו קברי עכו"ם שאינם מטמאים באהל כרשב"י דלא קימ"ל כוותיה אלא כרשב"ג דמתני' דאהלות, דאסר מדורות עו"כ משום אוהל, וטעמא דאליהו משום שרוב ארונות יש בהם פותח טפח, וכיו"ב מצינו כשהיה אליהו קובר את ר"ע ושאלוהו: וכי אינך כהן, היה דוחהו שאמר: צדיקים אינם מטמאים, ודחה כן, משום כבודו דרב"ע ועיקר טעמו היה, לפי שהיה מת מצוה, לפי שהיו יראים לקוברו שהיה מהרוגי מלכות".

ז"א, שתוס' אומרים: שאין להסיק שום מסקנא הילכתית מתשובותיו של אליהו הנביא, שאליהו הנביא דרכו לעיתים לדחות בתשובה שאינה התשובה האמיתית. תוס' חוזרים על אותה סברא גם במס' יבמות בדף ס"א. וכך אומרים שם התוס': "ואומר ר"י דאין הלכה כרשב"י וקברי עכו"ם כן מטמאים באהל". ותוס' מביאים כמה ראיות לדבר, ומה דאיתא במס' ב"מ בעובדא דאליהו, דהשיב לרבה בר אבוה כרשב"י, דיחויי הוה מדחי ליה, ועיקר טעמיה שהיה סומך על רוב ארונות שיש בהם פותח טפח, וכן היה רגיל אליהו בכל מקום לדחות, כמו שמצינו כשהיה קובר ר"ע ואמרו לו: לאו כהן מר, אמר: צדיקים אינם מטמאים, ועיקר טעמיה, לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות והיו יראים לקברו.

מדברי התוס' בשני המקומות משתמע: שתוס' מוכיחים: שאליהו הנביא דרכו לדחות, ז"א, אליהו כאשר הוא נשאל פעמיים בשתי הזדמנויות שונות כיצד על אף כהנותו הוא נמצא בבית הקברות, הוא ענה בכל מקום תשובה אחרת. פעם הוא ענה: קברי עכו"ם אינם מטמאים ופעם הוא אמר שצדיקים אינם מטמאים . ותוס' מוכיחים מתוך שתי התשובות שדרכו של אליהו הנביא לדחות ולא לתת את התשובה האמיתית.

האחרונים תמהים על דברי התוס': מדוע שלא נאמר שאליהו הנביא בשתי ההזדמנויות אמר את התשובה האמיתית, כלום לא יתכן שבאמת הסיבה היתה כאן, משום שקברי עכו"ם אינם מטמאים, וכאן משום שקברי צדיקים אין מטמאים, ומנין שאליהו הנביא אמר רק כדי לדחות.

אחד מגאוני גליציה מהדור האחרון, הגאון המפורסם רבי שמואל פירר אב"ד קרסנא בספרו "הר שפר" על מס' הוריות מסביר את הדברים בטוב טעם ודעת. הגמ' ביבמות ס"א. מפלפלת במה שרשב"י חידש: שאין קברי עו"כ מטמאים באהל, וכך שואלת שם הגמ'. כתוב: כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו. המדובר במה שמסופר בפר' מטות, שמשה רבינו הצטווה לנקום נקמת ב"י מאת המדיינים קודם שיאסף אל עמיו. בהמשך הפרשה, כאשר הם חזרו מהניצחון, נאמר בתורה (במדבר ל"א, י"ט): "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי אתם ושביכם". והגמ' הבינה: שמה שנא': "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל", מתייחס לאותם אנשי הצבא שנגעו תוך כדי המלחמה בחללים מן המדינים, והרי לנו להדיא, שמת גוי גם מטמא, כיצד יכול א"כ רשב"י לומר שגוי לא מטמא, עונה על כך הגמ' שמא נגע אחד מהלוחמים בחייל יהודי שמת, והמת הישראלי הוא זה שטמא. וחכמים שחולקים על רשב"י וסוברים: שלא יתכן ללמוד פשט במה שנאמר: "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל", ביחס לחלל ישראלי, זאת משום שבהמשך הפרשה (במדבר ל"א, מ"ט) נאמר: "ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש". משמע, שלא נהרג אף אחד מהיוצאים למלחמה במדין. על כרחינו, שהנוגע בחלל, היינו, בחלל גוי. ממשיכה הגמ' ורשב"י? מתרצת הגמ': לא נפקד ממנו איש לעבירה, שאף אחד מהחיילים לא נתפס חלילה בעבירה.

ביחס לנושא של קברי צדיקים שאינן מטמאים, מביא המהרי"ל בתשובותיו סי' ק"נ ראיה מוכחת: שצדיקים כן מטמאים, זאת מן המקרא: "לא נפקד ממנן איש". שרשב"י לומד בו פשט: לא נפקד ממנו איש לעבירה. נמצא, שכל אנשי הצבא היו צדיקים גמורים, שהרי הירא אפי' מעבירה קלה, שוב אינו יוצא למלחמה, ואם הם העידו, לא נפקד ממנו איש, ואנו לומדים: שהכוונה לעבירה, הרי שכולם היו צדיקים גמורים, מדוע א"כ היה עליהם להתחטא שמא נגעו בחלל יהודי, אין זאת אלא שצדיקים כן מטמאים.

ע"פ דברים אלו, מוסברים באופן נפלא דברי התוס', לא יתכן בשום אופן שננקוט להלכה גם שצדיקים אינם מטמאים וגם שגויים אינם מטמאים, זאת משום שכל הדין שגויים אינם מטמאים נסתר לכאורה ממה שנא' כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, הרי יש לנו פסוק מפורש שגוי כן מטמא, התשובה היחידה על הקושי' הזו היא, שמה שנאמר: "כל הורג נפש וכל נוגע בחלל", מתייחס לישראל, ואם אנו סבורים שנטמאו מישראל, ע"כ שכוונת הכתוב באומרו לא נפקד ממנו איש, היינו לעברה, א"כ המת הישראלי היה בהכרח צדיק ושוב אין עליו לטמאות. א"כ או שנאמר שהגוי מטמא, או שנאמר שצדיק מטמא, אחד מהם חייב לטמא בכדי שנוכל להבין את הפסוקים בפר' מטות, אם אליהו הנביא השתמש בשתי התשובות. במקום אחד הוא אמר: שצדיקים אינם מטמאים. ובמקום אחד הוא אמר: שגויים אינם מטמאים, ע"כ שדרכו של אליהו הנביא לדחות ולא לומר את התשובה האמיתית. ע"כ דבריו הנפלאים של הרב שמואל פירר אב"ד קרסנא.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]