סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1008

"שניהם אין עוברין משום בל תלין"

בבא מציעא קי ע"ב

בפרשת "קדושים" נאמר: "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. ובפר' "כי תצא" נאמר: "לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך, ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". במשניות ובסוגיות הגמ' מתבארים כל הדינים של בל תלין פעולת שכיר. בין השאר מביאה הגמ' ברייתא: "ת"ר האומר לחבירו צא שכור לי פועלים, שניהם אין עוברין משום ב'בל תלין' זה לפי שלא שכרן, וזה לפי שאין פעולתו אצלו". מדובר: באדם ששלח שליח לשכור לו פועלים והשליח שכר את הפועלים לעשות איזו פעולה עבור בעה"ב, במקרה כזה, גם אם הבעה"ב לא ישלם את השכר בזמן, הוא לא יעבור על בל תלין, וכפי שהברייתא מסבירה: בעה"ב לא עובר, לפי שלא שכרן, לא הוא שביצע את השכירות והתחייב לשלם בזמן, מאידך, השליח ששכר את הפועלים, גם לא יתחייב אם הבעה"ב לא ישלם בזמן, שהרי הפועלים לא עבדו עבורו, אלא עבור המשלח. נמצא, שבמקרה זה, אין איסור של "בל תלין".

הגאון הרש"ש תמֵהַ על דברי הגמ' פליאה עצומה, וכך כותב הרש"ש: "קשה לי מדוע לא נאמר כמו דאמרינן בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו". כאשר אדם אומר לחבירו: שכור לי פועלים, לכאורה היה עלינו להחשיב את שכירות הפועלים כאילו עשה זאת המשלח, שהרי בכל התורה כולה אנו מייחסים מעשה של שליח למשלח, והרי זה כאילו שבעה"ב שכר את הפועלים, ומדוע שלא יעבור בעה"ב על בל תלין משום שהוא "לא שכרן", הרי כן שכר את הפועלים ע"י שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו. ממשיך הרש"ש ואומר: "וזה וודאי אין סברא לומר דאם יעבור המשלח על בל תלין א"כ הווה כמו שליח לדבר עבירה, דא"כ דמקדש אשה ע"י שליח ואח"כ בא על אמה או בתה, וכן אשה שעשתה שליח לקבל קידושיה ואח"כ זינתה, וכי יעלה על הדעת לומר אין שליח לדבר עבירה, אלא ע"כ דאזלינן בתר שעת השליחות דלא היה עדיין עבירה". מסיים הרש"ש: "ואולי כיון דפועל יכול לחזור בו לא שייך שליחות בזה לכו"ע והווי כמילי בכדי". יש הלכה: שכל פועל, למרות שהוא נשכר לעבודה מסוימת, זכותו של הפועל לחזור בו אפי' באמצע הפעולה, הוא אמנם לא יטול את שכרו, אבל זכותו להפסיק לעבוד, זאת משום שנאמר: "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". נמצא, שבעצם כל שכירות של פועל לעשייה מסוימת בין אם השכירות היא למשך זמן מסוים ובין אם השכירות היא למשך זמן הפעולה, תמיד יוכל הפועל לחזור בו. נמצא, שאין כאן מעשה קנין אלא רק הסכמת דברים, ואולי בדבר כזה לא התחדש בתורה תורת שליחות.

הגאון רבי מנחם זמבא מפרסם בירחון הפרד"ס תשובה בעניין זה, וכך כותב שם הגאון בב"מ דף י: דלעבור בבל תלין לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, אלא בעינן שישכור בעצמו, ולא ע"י שליח, ואע"פ שבגמ' לא נזכר כלל שעשאו שליח, מ"מ הרמב"ם בפי"א משכירות הל' ד' כתב בפירוש: "האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים, שניהם אינם עוברים וכו' ", ובוודאי תקשי להרמב"ם: אמאי לא נאמר שלוחו של אדם כמותו. וראיתי להגהות הרש"ש שכתב: דכיוון דפועל יכול לחזור בו, לא שייך בזה שליחות. אבל מעיר הגאון: הנה בלשון הרמב"ם משמע: ששייך שליחות, שהרי איתא בהרמב"ם: האומר לשלוחו אלמא אית בזה דין שליחות, וא"כ הדרא קושי' לדוכתא, אמאי לא נימא שלוחו של אדם כמותו. ובינַתי בספרים ומצאתי לשנים מן הראשונים שקדמוהו בקושי'. הריטב"א לחידושיו בב"מ תמה: אמאי לא נימא בדינא דבל תלין שלוחו של אדם כמותו. וכתב הריטב"א וז"ל: "ושמא לא אמרינן ששא"כ לחובתו. והדברים תמוהים, כלום לא מצינו שליחות של אדם לחובתו כאשר הוא עושה שליח בפירוש על כך. תשובה נוספת שמביא הגאון הוא התוס' רי"ד למס' ב"מ, שכתב שם הטעם דלא אמרינן ששא"כ משום דאמדינן דלא סמכא דעתייהו דפועלים שישלם להם בזמנו. ע"כ דברי הגאון רבי מנחם זמבא. נמצא, שקושייתו של הרש"ש מופיעה כבר בראשונים, כשתירוצו של הריטב"א צ"ע, ותירוצו של התוס' רי"ד שירדו חכמים לסוף דעתם של הפועלים שכאשר הם נשכרים לא ע"י הבעה"ב, אלא ע"י שליח שאומר להם מפורש: שהוא שוכר אותם עבור בעה"ב ולא עבור עצמו, שוב אין הם נשכרים ע"מ כן ששכרם ינתן דווקא בזמן, ולכן אין כאן את הלאו של בל תלין.

הגאון המפורסם רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו "משך חכמה" על התורה: לא די שזכה לכוון לדעתו של התוס' רי"ד שכנראה לא נדפס בזמנו, אלא הוא גם מוסיף לכך מקור נפלא מדברי התרגום אונקלוס בפר' קדושים על הפסוק "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר". מתרגם האונקלוס: "לא תבית אגרא דאגירא לותך עד צפרא". המילה דאגירא מתייחסת לשכיר, אסור לך להלין את השכר של אותו אדם ששכרת אתך עד בקר, אין כאן התייחסות לשכר אלא לשכיר. כותב ע"כ הגאון רבי מאיר שמחה פר' דברי האונקלוס שלמד בדברי המקרא לא תלין פעולת שכיר אתך, שעל האומן, שהוא השכיר, אתך קאי. ולפ"ז כוונת התורה למעט: שאם שכרו ע"י אדם אחר, אין לו לאו של בל תלין, ואע"ג דששא"כ, בכ"ז מיעטה התורה במה שכתבה פעולת שכיר אתך, היינו: אם אתה שכרתו ולא ע"י שליח. והסברה מוסיף רבי מאיר שמחה נראה: דכל דלא שכרו בעצמו לא סמכה דעתו דהאי פועל, כיון שבעה"ב בעצמו לא שכרו. ומסולקת תמיהת הריטב"א, אבל מהאונקלוס משמע, דעל כך כיוונה התורה שאמרה: "שכיר אתך". וגם מוסיף הגאון: הטעמים מסכימים לו דאם קאי על השכר דהיינו: שמה שנאמר בתורה: פעולת שכיר אתך, לא התייחסה התורה ב"אתך" לשכיר, אלא ב"אתך" לשכר, היה לו לנקד על אתך מרכא ולא טפחא, שהוא המפסיק. ז"א, היתה התורה צריכה לנקד כך: לא תלין פעולת שכיר, אתך עד בקר, אבל אם התורה נותנת לנו בטעמים הבחנה שצריכים לנקד שכיר אתך, נמצא, שה"אתך" מתייחס לשכיר, ולא לפעולה, רק כאשר אתה שכרת יש בל תלין, ולא באופן של שליח, ומיושבת להפליא קושי' הראשונים.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]
 

"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ביומו תתן שכרו"

בבא מציעא קי ע"ב

במדרש רבה פר' יתרו פרק כ"ד נאמר: "ודע שכל מה שישראל אוכלים בעולם הזה אינם אוכלים אלא בשביל שכר האמונה שמקיימים 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לא יהיה לך אלקים אחרים על פני', ע"כ דברי המדרש. תמה ע"כ הגאון רבי העשיל בספרו "חנוכת התורה" וכפי שתמהים על כך מפרשי המדרש, מפני מה דווקא בעבור דברים אלו אוכלים ב"י בעוה"ז, כותב ע"כ הגאון, ויש לפרש: דהנה באמת קשה: אמאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ידוע: שהקב"ה אינו נותן את שכר המצוות בעולם הזה, אלא דווקא בעולם הבא. ולכאו' יש לתמוה: הא כתיב: "ביומו תתן שכרו", הרי הקב"ה מקיים את התורה, וכאשר הקב"ה שוכר אותנו בכדי שנעבוד לו ואנו ומקימים את מצוותיו, מדוע שלא ישלם לנו הקב"ה מיד בעולם הזה, ויקיים מה שנאמר "ביומו תתן שכרו" ולא יעבור על "בל תלין". אבל ממשיך רבי העשיל: צריך לומר ע"פ מה דקימ"ל: דאם שכר את הפועל ע"י שליח, אינו עובר משום בל תלין, דהא בעה"ב לא שכרו, ואילו הפועל הפעולה אינה עבורו. והנה התורה ניתנה לנו ע"י שליח, משה רבינו, ומשום הכי אינו עובר הקב"ה על "בל תלין". אבל במדרש ובגמ' איתא: דשני הדברות הראשונות היינו אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. א"כ לפ"ז א"ש: שכל מה שישראל אוכלים בעולם הזה, הוא מכח האמונה ומכח הקיום של שתי מצוות אלו, לפי שמצוות אלו שמענו מפי הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח, מחוייב א"כ הקב"ה ביומו ליתן שכרנו בעוה"ז.

[האדמו"ר מטאלנא שליט"א]