הקשבה אמיתית / רפי זברגר

בבא מציעא פז ע''ב - פח ע''א

הרקע

למדנו במשנה בדף פ"ז כי פועל העובד בפירות תלושים בשדה, מותר לו לאכול מהפירות תוך כדי העבודה עד גמר מלאכה. דין של גמר מלאכה הוא זמן חיוב המעשרות.
הגמרא תרחיב ותלמד אותנו מהו זמן זה.  

הנושא

כדי להתחייב במעשרות, יש לבצע מספר דברים. הפירות צריכים להיות ''גמורים'', כל פרי לסוגיו השונים, ודרישה נוספת היא ''שיראה פני הבית''. כלומר, אם הפרי עדיין בשדה ולא נכנס לרשות הבעלים, אין חיוב מעשרות, והפועל או הבעל בית יכול לאכול ללא הגבלה. שיעור ''רואה פני הבית'' נתון במחלוקת אמוראים המתחילה במילים האחרונות של דף פ''ז וממשיכות בתחילת הדף שלנו:
אמר רבי ינאי: אין הטבל [פירות שלא הפרישו הן תרומות ומעשרות נקראות טבל] מתחייב במעשר עד ''שיראה פני הבית'' שנאמר [בנושא ביעור מעשרות]: ביערתי הקודש מן הבית.. רבי יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת שנאמר: ''ואכלו בשערך ושבעו''. אם כן, יש מחלוקת מהי הנקודה הקובעת: האם צריך להגיע לבית כדי להתחייב במעשרות, כדברי ינאי, או שמספיק ש"יראה את החצר", וכבר אז מתחייב במעשרות, כדברי רבי יוחנן. 
כל אחד מן האמוראים, ''מעגן'' עצמו בפסוק המוכיח את טענתו. המשך המהלך בגמרא הוא ממש ''קלאסי'' ומנסה להבין, איך כל אחד מהחכמים, יסביר את ''הפסוק של החכם השני''. 
רבי יוחנן צריך להסביר את המילה  בית, ואומר כי חצר דומה לבית, מה בית הדברים בו נשמרים, כך גם חצר – הדברים בה נשמרים. כלומר, רבי יוחנן לומד מן המילה ''בית'' את התכונות של הבית ולאו דווקא בית ממש. 
רבי ינאי צריך להסביר את המילה בשערך ומסביר: מיבעי ליה דמעייל ליה דרך שער, לאפוקי דרך גגות וקרפיפות דלא. כלומר, רבי ינאי לומד מן המילה בשערך את אופן הכניסה לבית, צריך להיכנס לבית רק דרך השער, אבל אם הכניסו את הפירות לבית דרך הגג, או דרך חצרות – לא מתחייב במעשרות, למרות שהפירות הגיעו לבית.  

מהו המסר?

הזכרנו קודם שלמדנו פה ''צורת לימוד קלאסית'', בה לכל חכם ''יש פסוק'', והגמרא מנסה להבין איך יסתדר כל חכם עם הפסוק של החכם השני.
לימוד קלאסי זה מלמד אותנו מסר חשוב לחיים. לכל אחד יש דעות משלו, ובמקרה הטוב גם מקורות והוכחות לדעה שלו.
האדם האמיתי, שומע בקשב רב את דעותיו של חבריו, מטה אוזן גם למקורותיו של החבר, ומנסה לראות, כיצד הוא יכול להסביר, את המקורות וההוכחות של החבר. אדם הנוהג כך, הוא האדם האמיתי שאינו דוחה ואינו סותר באופן אוטומטי כל דעה שאינה מתיישבת עם דעותיו.
ואם כנותו של האדם ממש שלמה ואמיתית, לאחר בחינה של דעות והוכחות חברו, יהיה מוכן גם לומר בפה מלא: השתכנעתי, דעתו של חברי נראית לי עתה יותר נכונה ויותר אמיתית, ואני "יורד" מדעתי הקודמת.     אם נצליח לחנך כך את עצמנו, ולאחר מכן את ילדינו – צעדנו צעד חשוב מאוד בחינוך.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]