הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
אביי ורבא - הלכה כאביי?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא מציעא פא ע"ב
ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה,
אמר ליה: חזי, לא תיזול באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא,
זיל באורחא דנרש דליכא מיא.
אזיל באורחא דנהר פקוד, ומית חמרא.
כי אתא אמר: אין, באורחא דנהר פקוד אזלי, ומיהו ליכא מיא.
אמר ליה רבא: מה ליה לשקר, אי בעי אמר ליה: אנא באורחא דנרש אזלי. -
אמר ליה אביי: מה לי לשקר במקום עדים - לא אמרינן.
1.
משמע שיש מחלוקת בין רבא לאביי אם אומרים "מה לי לשקר במקום עדים".
1.1
בסוגייתנו רבא מוזכר לפני אביי ולא כבדרך כלל שאביי מוזכר לפני רבא.
1.2
הכלל הוא שהלכה כרבא נגד אביי, ולכן צריך לפסוק כאן כרבא - שאומרים "מה לי לשקר, אפילו נגד עדים.
2.
וקשה מאד:
בבא בתרא דף לב:
...אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא, מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן
מסוגיה זו משמע שרבא מודה לאביי שלא אומרים "מה לי לשקר במקום עדים".
הביטוי "לא אמרינן" משמעו שכך נמסר להלכה על ידי אותו אמורא/אמוראים.
3.
ראה מה שכתבנו על מסכת כתובות דף כז:
בגמרא:
בעי רב אשי: אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו?
מי אמרינן
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כז עמוד ב
מה לי לשקר,
או דלמא לא אמרינן?
כאן מובאת בגמרא שם הסוגיה מסוגייתנו - בבא מציעא דף פא:
ומאי שנא מההוא מעשה דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה,
א"ל: לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא,
זיל באורחא דנרש דליכא מיא,
ואזיל איהו באורחא דנהר פקוד ומית חמרא,
אתא לקמיה דרבא,
א"ל: אין, באורחא דנהר פקוד אזלי, מיהו לא הוו מיא,
אמר רבא: מה לי לשקר, אי בעי א"ל באורחא דנרש אזלי,
ואמר ליה אביי: מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן!
הכי השתא, התם ודאי איכא עדים דאיכא מיא, הכא ודאי איטמי? חששא הוא, ובמקום חששא אמרינן.
3.1
הגמרא משווה בין טענת "מה לי לשקר" [="מיגו"] בהלכות ממון - שכירות - לבין טענת מיגו בהלכות איסורי אישות!
3.2
הגמרא דוחה את ההשוואה מבחינה אחרת: במקרה שהגמרא מביאה - ממסכת בבא מציעא דף פא - מדובר שיש הסתברות גבוהה ביותר שהיו מים בנהר [ולכן נחשב הדבר כ"עדים"] ואילו בסוגייתנו - בבעייה של רב אשי לעניין טענת האשה "לא נטמאתי" - יש רק חשש רחוק שנטמאה [ולכן אין טענתה נחשבת כנגד "עדים"].
4.
על כל פנים במחלוקת בין רבא ואביי במעשה שמובא בסוגייתנו [בענין שכירות - ממון]:
רמב"ם הלכות שכירות פרק ד הלכה ג:
שכרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והוחלקה פטור בתבואה ודש בקטנית חייב שהקטנית מחלקת, מעשה באחד שהשכיר חמור לחבירו ואמר לו לא תלך בו בדרך נהר פקוד שהמים מצויין שם אלא בדרך גרש שאין בה מים הלך בדרך נהר פקוד ומת החמור ולא היו שם עדים שמעידים באי זה דרך הלך אלא הוא מעצמו אמר בנהר פקוד הלכתי ולא היו שם מים ומחמת עצמו מת ואמרו חכמים הואיל ויש עדים שהמים בנהר פקוד מצויין חייב לשלם שהרי שינה על דעת הבעלים ואין אומרים מה לי לשקר במקום עדים.
משמע שהרמב"ם פוסק כאביי במקרה שהובא בסוגייתנו, ומקבלים את טענת השוכר בנימוק של "מה לי לשקר"!
5.
וקשה, הרי הכלל הוא שהלכה כרבא נגד אביי [אבי ורבא - הלכה כרבא מלבד ביע"ל קג"ם שהלכה כאביי], ומדוע הרמב"ם פסק כאביי?
6.
ב"דקדוקי סופרים" מביא גירסא של "רבה" במקום "רבא". לפי זה נסביר שהרמב"ם פסק ההלכה כאביי נגד רבה - שהיה רבו של אביי. יתכן בגלל הכלל של"הלכה כבתראי", ובתנאי שנאמר שכלל זה תקף אפילו כתלמיד נגד רבו, וגם בתנאי שנאמר שהכלל הנ"ל תקף אפילו נגד חכם שחי לפני דורם של אביי ורבא [ויש מחלוקת פוסקים בעניין זה].
7.
ונראה לי להוכיח שמדובר ב"רבה" ולא ב"רבא". כי הכלל בש"ס הוא, שתמיד אביי מוזכר לפני רבא, ואם "רבא" מוזכר לפני אביי כנראה שמדובר ב"רבה" ולא ב"רבא".
8.
ונראה לי לומר דבר נוסף ["חידוש"]: באמת מדובר ב"רבא" ונוכל לומר שכאשר אביי מוזכר אחרי רבא הרי שדבר זה נעשה בכוונה על ידי "עורך הגמרא" - כדי לפסוק כחכם שמובא אחרון - אביי!
9.
כמה מהדברים לעיל למעשה מפורשים בדברי תוס':
תוספות מסכת בכורות דף לו עמוד א:
ואמר רבא מה לו לשקר – "רבה" גרסינן שהיה רבו של אביי ולא "רבא" דרבא אית ליה בהדיא בחזקת הבתים (ב"ב דף לג:) דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן דאמר דאביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא כו'.
תוס' מסביר שיש לגרוס כאן "רבה". כי "רבא" – חברו של אביי – סובר כאביי עצמו במסכת בבא בתרא.
ומובא ב"מתיבתא", הערה יד שנימוק נוסף לגרוס "רבה" הוא, כי תמיד "אביי" מופיע לפני "רבא".
10.
כמו כן מביא את המהרש"א, שמסביר, שאין לשנות ל"רבה", ועל קושיית תוס' הוא עונה שבאמת "רבא" בתחילה אמר את דינו כאן, - גם בבבא מציעא דף פא - ואחר כך הסכים להודות ל"אביי", ואז הובאה כך דעתו ה"מתוקנת" במסכת בבא בתרא. אולם המהרש"א לא מתייחס לטענה שאם בסוגייתנו מדובר ברבא מדוע הוא הוזכר לפני אביי.
11.
ועל זה נראה לי לענות בפשטות: בסוגייתנו דברי רבא - בכורות דף לו - " על דברי "רבא". רבא קובע עיקרון שיש כלל של "הפה שאסר – הוא הפה שהתיר", ואביי מגביל את העיקרון רק למקרים שנאמנות "הפה שאסר" איננו נגד עדים.
12.
ראה גם בבא מציעא דף פא, "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד כא:
