המקבל צאן מן הנכרים
בבא מציעא ע ע"ב
"ורמינהו: המקבל צאן ברזל מן הנכרים - ולדות פטורין מן הבכורה! - אמר אביי: לא קשיא; הא - דמקבל עליה אונסא וזולא, הא - דלא קביל עליה אונסא וזולא".
קשה, פשיטא שהולדות פטורין מן הבכורה שהרי אמרו במסכת חולין דף קלה ע"ב שאם יש שותפות לגוי פטור מהבכורה, ולשון הרמב"ם הלכות בכורות ד, א: "אפילו היה לנכרי אחד מאלף באם או בולד, הרי זה פטור מן הבכורה".
אלא שלכן פירש רש"י: "ולדות פטורין מן הבכורה - לא מיבעיא אמהות דפטורות מן הבכורה - שאם ילדה בכור אינו קדוש - שהרי הן עצמן של נכרי, והתורה אמרה: בישראל ולא באחרים, אלא אפילו ולדות שחציים של ישראל - אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה, כשיתעברו וילדו". כלומר שמדובר באופן שאין לגוי ולישראל שותפות בכל ולד אלא שחילקו ביניהם את הולדות.
ועדין קשה, הרי קי"ל שבדאורייתא אין ברירה, וכיון שבשעת לידת הולד יש בו לגוי שותפות מה מועילה החלוקה שאחר כך?
אלא שכדי שיגיעו חלק מהולדות לחלק ישראל צריכה החלוקה להעשות מראש טרם הלידה, ובאופן ברור, וכמו שהכריז יעקב אבינו: (בראשית ל, לג) וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ – כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים – גָּנוּב הוּא אִתִּי.
ודעת רבא: "כיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפיס לה לבהמה, ואי לא משכח לה לבהמה תפיס להו לולדות, והוי ליה יד נכרי באמצע". גם דבריו מקורם בפרשת יעקב ולבן. שכן למרות החלוקה הברורה, היה לבן גוזל בטענותיו את שאינו שלו, כעדות יעקב: (בראשית לא, ז) וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. ולשאלת לבן: (לא, כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, ענה יעקב: (לא, לא) כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. מילא גזילת הצאן, אבל אפילו את הבנות שהשיא תחת תמורה מלאה עלול היה לטרוף, וגם קרא שם בתו רחל – כאחת הצאן.
