שלוות הנפש / רפי זברגר

בבא קמא דף מב ע"א

הרקע

למדנו בדף הקודם כי שור מועד שהרג בן אדם, חייב מיתה והבעלים חייבים כופר, אך שור תם שהרג, אינו מחייב את הבעלים לשלם כופר, כיוון שכתוב בתורה: ובעל השור נקי.
על פסוק זה אמר רבי אליעזר בדף הקודם, כי כוונת התורה ''נקי מחצי כופר''. רבי עקיבא הקשה על רב אליעזר, מה החידוש בפסוק זה, והרי ''שור תם משלם מגופו'', כלומר, משלמים את הנזק שעשה שור תם, רק מגוף השור המזיק. אבל אם שור המזיק נהרג ע''י בית דין, ברור שהוא לא משלם כלום, שהרי אין כבר ממה לקחת [השור נהרג]. רבי אליעזר עונה שתי תשובות אפשריות, לגבי מה חידש ש''נקי מחצי כופר'':
א. הדין ''נקי מחצי כופר'' לא מתייחס לשור שחייב מיתה, שאז כאמור, אין חוב של כופר לבעל השור המזיק, אלא מתייחס למקרה שהשור המית את האדם על פי עד אחד, שאז השור אינו מתחייב מיתה, ולכן יש לחדש שגם אינו מתחייב בחצי הכופר
ב. הדין ''נקי מחצי כופר'' מתייחס למקרה ש''מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם...", שאז השור אינו מתחייב מיתה, ושוב היה צריך לחדש שגם אינו מתחייב בחצי כופר.
על כך שאלה הגמרא, איזה חידוש אמר בתחילה, האם את המקרה שהמית על פי עד אחד, או החידוש השני של ''מתכוון'', שהוא החידוש היותר גדול. במילים אחרות, האם הקדים את ''החידוש הקטן'' [המית] או את "החידוש הגדול" [מתכוון]?
 

הנושא

לשאלה זו ישנן שתי דעות, שהובאו ממש בסוף הדף הקודם: 
• רב טביומי בשם רבא: "המית" אמר בתחילה.
• רב כהנא בשם רבא [מחלוקת ביניהם מהי דעתו של רבא]: "מתכוון" אמר בתחילה.
הגמרא מביאה משל, לכל אחד מן הדעות הנ''ל.
• רב כהנא: משל ל"צייד" השולה דגים מן הים, מצא דג גדול: לוקחו. מצא לאחר מכן דג קטן, לוקחו גם כן. לכן, בתחילה אמר את החידוש הגדול [מתכוון], ולאחר מכן, לא זנח את החידוש הקטן יותר : המית. 
• רב טביומי: משל ל"צייד" השולה דגים מן הים, מוצא דג קטן, לוקחו. מוצא לאחר מכן, דג יותר גדול, נוטש את הדג הקטן, ולוקח את הדג הגדול. לכן, בתחילה הביא את ההסבר הפחות טוב [המית], ולאחר מכן, מצא הסבר טוב יותר, לכן לקחו, והתייחס פחות אל ההסבר הקודם, הפחות טוב. 
 

מהו המסר?

מסבירים את שורש מחלוקתם של רב כהנא ורב טביומי בכך, שלפי רב כהנא, גם לאחר שמצאנו הסבר ''טוב'', אנו מתייחסים להסברים פחות טובים, ולעומתו רב טביומי סובר, כי אם מצאנו הסבר ''משכנע'', אין אנו נדרשים להסברים נוספים (הראב''ד). על פניו נראה כי שיטתו של רב טביומי מייצרת לאדם ''שלוות נפש'' גדולה יותר. שהרי אם כל הזמן נחפש דברים והסברים טובים יותר לכל מה שיש לנו, נהיה כל הזמן ''במתח'', אולי לא הגענו לדבר הטוב ביותר, אולי אם נמצא ונחפש עוד נמצא משהו טוב יותר. תחושות אלו מייצרות ''מתח תמידי'' שכמובן אינו תורם לשלווה ונחת.
כנראה סברת חכמים במשפט ''איזהו עשיר השמח בחלקו'' (אבות, פרק ד' משנה א') טומנת את דרכו של רב טביומי, לשמוח במה שיש לנו ולא לחפש כל הזמן דברים וריגושים גדולים יותר.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]